סיפור הסיפורים

Published 9 April 2010
story of stories book pages pesach

DOWNLOAD IN PDF

Download the Hebrew translation of the essay, The Story of Stories found in the Jonathan Sacks Haggadah, published by Koren for Pesach, or read the Hebrew transcript below.

סיפור הסיפורים

הרב לורד יונתן זקס זצל

זכר ימות עולם, בינו שנות דר ודר. שאל אביך ויגדך , זקניך ויאמרו לך . (דברים לב, ז)

סדר פסח הוא הטקס הקדום ביותר ששרד בעולם המערבי. שורשיו נעוצים בלילה אחד, לפני כ־3,300 שנה, אולי בימי שלטונו של רעמסס השני, שבו סעדו בני־ישראל את סעודתם האחרונה במצרים ועמדו לצאת למסעם אל החירות. מאפיינים אחדים נותרו מימי המקרא ועד ימינו: המצה והמרור, הזֵכֶר לקרבן הפסח (שיישאר זכר בלבד עד שייבנה בית המקדש מחדש), הקושיות שאחד הילדים שואל וההסברים שאחד המבוגרים מסביר. בקהילות אחדות, בייחוד ממוצא מזרחי, עדיין נהוג להתלבש כפי שבני־ישראל נהגו להתלבש באותם ימים: “מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם” (שמות יב, יא).

סדר פסח הוא כמובן יותר מטקס סתם. זהו אקט של זכירה, של סיפור מעשה – ההגדה – שנשמר וקוים בחיבה רבה מאין כמוה. כל דור ודור הוסיף נופך משלו. במהלך ערב אחד אנו פוגשים, לצד פסוקים מן המקרא, את הלל הזקן מימי בית שני, את חכמי המאה השנייה לספירה המסובים לסדר פסח בבני ברק, דברי אמוראים מהמאה השלישית וממאות מאוחרות יותר, פיוטים שכתבו יניי והקליר מהתקופה הבתר־תלמודית, תוספת שמקורה באשכנז של ימי מסע הצלב הראשון שהמיט סבל נורא על הקהילות היהודיות, ושירי ילדים מגרמניה של ימי הביניים. לכל מילה שאנו אומרים יש היסטוריה. אפילו ה”מה נשתנה” שהילדים שואלים קיים זה כאלפיים שנה. אריגת כל המרכיבים הללו לכלל סיפור אחד היא הישג של מחבר בלתי־רגיל. זהו קולו הקיבוצי של העם היהודי במהלך הדורות ועל פני היבשות, המקבל את דבר האל ומגיב אליו. באמצעות ההגדה מסרו יותר ממאה דורות של יהודים את הסיפור לילדיהם. המילה “הגדה” עצמה נגזרת מהפועל “הגיד” שפירושו “סיפר, דיבר, הביע”. אבל השורש נג”ד, על פי התלמוד, משמש גם במשמעות של קישור, חיבור. בסיפור ההגדה מעניקים היהודים לילדיהם תחושה של חיבור ליהודים ברחבי העולם ולעם היהודי על ציר הזמן. ההגדה מחברת אותם אל העבר ואל העתיד, אל ההיסטוריה ואל הייעוד, והופכת אותם לדמויות בדרמה שלה. כל עם אחר הידוע לאנושות התאחד מפני שחי במקום אחד, דיבר שפה אחת, היה חלק מתרבות אחת. רק היהודים לבדם, הפזורים על פני היבשות, הדוברים שפות שונות ויש להם חלק בתרבויות שונות, כרוכים יחדיו בזכות סיפור, סיפור הפסח, שהם מספרים באותה דרך ובאותו ערב. יותר משההגדה הייתה סיפורו של העם, היו היהודים עם של סיפור.

בראשית תולדותיו של עם ישראל – בתקופת המקרא – גילם סיפור יציאת מצרים את זיכרונו הקיבוצי כעם שחושל בשעבוד והוצא בדרך נס מעבדות לחירות. זה לא היה רק תיעוד עברם, אלא תבנית האידיאלים שלהם לעתיד לבוא, שאיפתם ליצור חברה המוקדשת לחירות בריבונותו של אלוהים. אבל כוחו של הסיפור לא תש עם קריסת הריבונות היהודית בארץ ישראל. אדרבה, במהלך מאות השנים הארוכות שבהן נפוצו היהודים בכל רחבי תבל, השפעתו נעשתה ניכרת עוד יותר. הוא קִיים זהות יהודית, יצר חיבור בין דור לדור באמצעות זיקות של זיכרון משותף. בתקופות של סבל – וכאלה היו רבות – הוא קיים את התקווה, התקווה הבאה לידי ביטוי ממש בתחילת ההגדה, “הַשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הַשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי־חוֹרִין”: השנה כאן, בשנה הבאה בארץ ישראל. השנה עבדים, בשנה הבאה בני־חורין. בתקופות של שגשוג הפך הסיפור לשיעור באחריות הדדית. הוא לימד את הלקח הגדול של האחווה האנושית: לא נוכל ליהנות מלחם השפע בעוד אחרים אוכלים לחם עוני. לא נהיה חופשיים לחלוטין בשעה שאחרים סובלים
דיכוי.

השפעת הסיפור לא הוגבלה ליהודים בלבד. בדרך ארוכה ופתלתלה החל סיפור יציאת מצרים להשפיע לא רק על היהודים אלא על הציביליזציה המערבית כולה. במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה, באמצעות אישים כמו ג’ון לוק ותומס ג’פרסון, הוא הוליד תפיסה חדשה של החירות. הוא סיפר כיצד עם עשוי לשחרר את עצמו משלטון עריץ ולבנות חברה שבה “כל בני־האדם נבראו שווים”, ולרשותם עומדות זכויות שאי־אפשר לשלול מהם וחירות קיבוצית. הוא ביטא את הדרמה האנושית כמסע ארוך אל הגאולה, לא בשמים אלא עלי אדמות, במסגרות חיינו הרגילים. שום סיפור אחר לא הצליח יותר ממנו להפיח רוח של מהפכה או של התפתחות לקראת חברה צודקת והומנית. זהו המטא־נראטיב המערבי הגדול של החירות.

ומה שמרתק עוד יותר, במאה התשע־עשרה הלכה לאורו שורה של דמויות, מהן דתיות, מהן חילוניות, שהוקסמו מעוצמתו של הנראטיב הקדמוני הזה, וחתרו להוציא לפועל יציאת מצרים חדשה – את שיבת העם היהודי לביתו. תהליך זה נפתח במצרים חדשה – עליית האנטישמיות הגזענית והפרעות שפרצו בעקבותיה ברוסיה, ותכנית הפעולה האנטי־יהודית של הנאצים, שהתקדמה ללא רחם לעבר “הפתרון הסופי”, הפשע המתועד החמור ביותר שביצע אדם נגד רעהו. שיאו של תהליך זה היה מעשה גאולה מופלא יותר מכל גאולה אחרת בהיסטוריה שלאחר המקרא: הפעם היחידה שבה עם, שנפוץ בכל קצוות תבל אלפיים שנה, שב לארצו כדי להתחיל מחדש את ההיסטוריה שלו כגוף ריבוני. דוד בן־גוריון, בנאומו בעצרת האו”ם ב־1947, טען בעד הקמתה של מדינת ישראל והסתמך בטיעונו על חג הפסח ועל ההגדה:

לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אנייה ושמה מייפלאואר. זה היה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אנייה זו; וכמה אמריקאים יודעים זאת? היודעים הם כמה אנשים היו באותה אנייה? ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם? והנה, לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת “מייפלאואר”, יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה־עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה־עשר בניסן; באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני־חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים. זהו טיבם של היהודים.

ההיסטוריה חזרה אפוא על עצמה ופרק חדש נכתב בסיפור היהודי של גלות ושיבה, יותר משלושת אלפי שנים אחרי הסיפור הראשון. סיפורה של מדינת ישראל המודרנית, על חידוש הריבונות היהודית, קיבוץ גלויות מ־103 ארצות ומ־82 שפות, לידתה מחדשה של העברית, שפת המקרא, והקמתה מחדש של ירושלים, בירתו הקדומה של עם ישראל, הוא דוגמה ומופת לאחת האמיתות האופטימיות ביותר של היהדות: חזון יכול לעצב את גורלו של עם. בכוחם של רעיונות, כאשר חיים אותם, לשנות את העולם.

המסר הגדול של חג הפסח הוא שההיסטוריה איננה מה שג’וזף הלר אמר עליה פעם: “שקית אשפה של צירופי מקרים אקראיים שהתפזרה לכל רוח”. היא מסע – היא יכולה להפוך למסע – לעבר מקום שבו בני־האדם נחשבים לא בזכות עושרם או הכוח שבידיהם אלא בזכות מה שהם: משהו מן האלוהי בעולם שבו נוכחות האל מוכחשת פעמים רבות מדי. שורה שלמה של אנשים – ראשיתה באברהם, שיאה במשה והיא ממשיכה ברצף כמעט בלתי־נגמר של נביאים, אנשי חזון, חכמים, קדושים, הוגים, משוררים, אנשי משפט ופרשנים – שאבה, בדרכים עלומות ובכל זאת נאדרות־הוד, מחזון של חברה שבה מעשים פשוטים, יחסים רגילים וחיי יומיום יכולים להפוך כלי ביטוי לנוכחות האלוהית.

כשאנו יושבים סביב שולחן הסדר וקוראים על מסע אבותינו מלחם העוני אל יין החירות, אנחנו מתחייבים להנחה רבת־חשיבות: להיסטוריה יש משמעות. לא נגזרה עלינו חזרה אינסופית על הטרגדיות של העבר. לא בכל מקום קיימת מצרים; הפוליטיקה אינה בהכרח ניצול של רבים בידי מעטים; לחיים יש פוטנציאל להיות שונים ונאצלים הם לא רק חיים של רדיפה סתמית אחר הכוח והעוצמה. טרם זכינו להקים את הסדר החברתי המושלם וימות המשיח המבשרים את שלטון השלום עדיין נמצאים מעבר לאופק, אבל לא טעינו בכיוון המסע, גם אם יידרש לנו זמן רב להגיע ליעדנו. פול ג’ונסון בספרו “תולדות היהודים” היטיב לבטא את טיבו של המסע היהודי:

שום עם אחר לא עמד ביתר תוקף מן היהודים על כך שלהיסטוריה יש תכלית ולאנושות יש ייעוד. בשלב מוקדם מאוד בקיומם הקיבוצי הם האמינו שהבחינו בתכנית אלוהית למין האנושי, תכנית שהחברה שלהם הייתה אמורה להיות ההתנסות הראשונה בה. הם עיבדו את תפקידם לפרטי פרטים. הם דבקו בו בעקשנות הרואית, על אף ייסורים פראיים… החזון היהודי הפך אב־טיפוס להרבה תכניות גדולות דומות לאנושות, תכניות אלוהיות וגם תכניות מעשי ידי אדם. היהודים ניצבים אפוא ממש בלב הניסיון הנצחי לנטוע בחיי האדם תכלית המביאה להם כבוד.

“תכלית המביאה להם כבוד”: עד היום זוהי תקווה רדיקלית. לאורך ההיסטוריה כולה לא חסרו אנשים שטענו כי אידיאלים אינם אלא אשליה, והתקווה היא צורה של היבריס שנועדה לכישלון. כיום סביר שהשקפה זו תסתמך על המדע (ובמיוחד על ה”מדעיזם”, האמונה שהמדע הוא חזות הכול). על פי השקפה זו איננו אלא שרשרת של כימיקלים, אבק קוסמי על פני־השטח של האינסוף, חיים את חיינו שאינם אלא הפרעות זעירות ביקום עיוור וחסר תכלית, שהתהווה ללא כל סיבה, וללא כל סיבה גם יחדל להיות בעוד מיליארדי שנים.

היהדות עתה היא כפי שהייתה מאז ימיה הראשונים, מחאה נגד ייאוש כזה בשם האנושות ובשמו של אלוהים שאת רוחו אנו נושמים ואת קולו, אם רק נקשיב, נוכל עדיין לשמוע מעבר להדי הזמן. הקיום אינו עיוור לתקוותינו, אינו חירש לתפילותינו. אי שם בלב ההוויה יש נוכחות אישית, “אתה” נשגב, שברא את העולם באהבה, שהביאנו לכלל קיום כפי שהורה מביא ילד לכלל קיום, שדיבר עם אברהם ועם שרה, שביקש מהם ומצאצאיהם לקבל על עצמם מסע ארוך וחשוב, והוא הולך אתנו בדרך. פסח הוא חג האמונה, אמונת אבות אבותינו שהלכו בעקבות הקול הזה דרך מדבר המרחב והזמן, וביקשו חירות המכבדת את נוכחותו של האל בענייני האנושות.