נולדנו תאומים

אחרי מות

communicate 454466 yin yang 2 faces

LISTEN

READ IN

FAMILY EDITION

אם נחבר יחדיו את מדע-המוח העכשווי עם מסורת חז"ל, ייתכן שנוכל לזרוע אור חדש על פשרה של תעלומה שהיא אולי הגדולה ביותר ביום הכיפורים: גורל שני השעירים – אותם שני תיישים זהים במראם שהכוהן הגדול היה מטיל עליהם גורל, ועל פי הגורל אחד מהם היה מוקרב לחטאת והשני נשלח לעזאזל המִדברה.

בשיחות קודמות שלנו התבונַנו בשעיר לעזאזל כפי שהוא משתקף במסורת היהודית, והשווינו לתרבויות אחרות, תרבויות אשמה ותרבויות בושה. אבל יש בטקס הזה ממדים נוספים המשוועים להסבר. אמרנו שישנם שני שעירים מפני שיום כיפור מייצג תהליך כפול המורכב מכפרה ומטהרה; ושהכפרה היא מאשמה, והטהרה – מכתם הבושה. ועדיין, ניתוח זה לא הסביר מדוע צריכים להיות השעירים דומים זה לזה ככל האפשר, וגם לא מדוע נדרשת הטלת גורל. אפשר לשער כי יש ברכיבים אלה של הטקס דבר-מה שעורר רגשות יראה וחרטה בקרב הקהל במקדש. אבל כיצד?

חכמי ישראל ניסו לאורך הדורות לפענח את התעלומה. שתי הבהמות, הדומות במראן ושונות בגורָלן, מעלות על הדעת תאומים. דבר זה, לצד רמזים נוספים שנפרט מיד, הוביל את חז"ל במדרש, את ספר הזוהר, ופרשנים קלאסיים כגון הרמב"ן ואברבנאל אל המסקנה כי במובן מסוים מסמלים שני השעירים את צמד התאומים המפורסם ביותר בתורה: יעקב ועשׂו.

רמז אחד לכך הוא המילה "שעיר", שהתורה מייחסת, במובן אחר של המילה, לעשׂו. כך בהולדתו, "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשית כה, כה) וכך, במילה "שעיר" ממש, כאשר רבקה מדרבנת את יעקב להתחזות לעשו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ, הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק" (בראשית כז, יא). גם המילה "אדמוני", האמורה בפסוק הראשון בעשו, נוגעת בדבר. עשו האדמוני גר באדום, והאדומים נחשבים לצאצאיו. אזור אדום עצמו מכונה גם  הר שׂעיר. אל השעיר המשתלח נקשר, על פי המשנה, חוט אדום, "לשון של זהורית", שהיה מלבין אם העם זכה לכפרה. ועוד: העזאזל, אותו מקום או ישות מסתוריים שהשעיר נשלח אליו, מזוהה עם סמאל, מלאכו השומר של עשו.

וזה לא הכול. הביטוי "שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים" (ויקרא טז, ה), האמור בשעירי יום הכיפורים, מזכיר ביטוי דומה מאוד, "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים", המופיע בפרשיית גנבת הברכות (בראשית כז, ט). יצחק ביקש מעשׂו להביא לו ציד ולהכין לו ממנו סעודה, כדי שהוא יברך אותו. על כן ציוותה רבקה את יעקב "לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב". הקבלות מילוליות כגון זו אינן מקריות בתורה. הן חלק מהמארג האינטר-טקסטואלי המכוון שלה: מלאכת מטווה סיפורית עדינה שפסוק אחד מאיר בה פסוק אחר, רחוק, הדומה לו.

שני השעירים מעלים אם כן על הדעת באופנים רבים את דמויותיהם של יעקב ועשו, ובפרט את פרשת ההתחזות של יעקב לעשו לצורך קבלת הברכות. דברי יעקב לאביו "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" לאחר ששאל אתו "מִי אַתָּה בְּנִי" (בראשית כז, יח-יט), ועורות גדיי העזים שיעקב עטה על ידיו, הובילו את יצחק לומר "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (שם כב).

מי היו אם כן עשו ויעקב? מה הם ייצגו, ואיך קשור הדבר ליום כיפור ולכפרה? מסורת המדרש נוטה לצייר את יעקב כצדיק מושלם ואת עשו כאיש-עוול. אולם בתורה עצמה הדברים חדים פחות. עשו אינו דמות של רוע. אביו אהב אותו ורצה לברך אותו. חז"ל אומרים שמבחינה אחת, כיבוד אב, עשו היה מופת עילאי.[i] ובספר דברים אנו מצטווים "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא" (דברים כג, ח), שכן האדומים הם צאצאי עשו. עשו בתורה אינו התגלמות של רוע, כי אם אדם אימפולסיבי. אפשר לראות זאת בסצנת מכירת הבכורה ליעקב. עשו שב יום אחד עייף מהציד, וראה את יעקב מכין נזיד עדשים –

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב, "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי". עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי". וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, "הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם". וַיִּשָּׁבַע לוֹ, וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים. וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

בראשית כה, ל-לד

את גילוי הפזיזות הזה של עשו, מכירת חלקו בירושה למען קערת מרק, מחזק מקצב הסטקטו בתיאור פעולותיו לאחר המכירה, בחמישה פעלים רצופים: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז" בכל פעם שאנו פוגשים את עשו אנו מתרשמים שהוא אדם אימפולסיבי שהרגש בן-הרגע הוא המניע אותו – רעב או אהבת-אב, נקם או נדיבות-רוח.

יעקב הוא ההפך מכך. הוא אינו נכנע לרגשותיו. הוא פועל וחושב לטווח ארוך. כך הוא עושה כשהוא מנצל את ההזדמנות לקנות את הבכורה מעשו, כאשר הוא עובד שבע שנים תמימות כדי לזכות ברחל (תקופה שהייתה "בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים"), וכאשר הוא מתאם עם לבן את תנאי השכר שלו. כאשר הוא נוזף ביוסף בנו על השחצנות שסיפורי חלומותיו משדרים, התורה מספרת "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז, יא). יעקב לעולם אינו פועל בדחף הרגע. הוא שומר את הדברים לזמנם הנכון, ומהרהר ארוכות ועמוקות לפני הכרעה.

לא רק שהפזיזות רחוקה מאופיו, הוא גם ביקורתי כלפי בניו כשהוא מזהה פזיזות כזו אצלם. על ערש דווי הוא מקלל את שלושת בניו הגדולים על פחזותם ונמהרותם. "פַּחַז כַּמַּיִם, אַל תּוֹתַר", הוא אומר לראובן. ולשמעון ולוי: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (בראשית מט, ג-ז). לדידו של יעקב, פעולה מתוך כעס וחופזה היא סימן לאישיות פגומה, ועם אנשים הלוקים בכך הוא אינו רוצה להתחבר.

כיצד נוגע כל זה לחטא, לעברה, לכפרה ולשני השעירים?

בשנים האחרונות חלה פריצת דרך בחקר המוח האנושי – ומתוך כך, בהבנת התודעה של האדם. אחד החיבורים הבולטים בתחום הוא ספרו של אנטוניו דאמַסיוֹ 'השגיאה של דקארט'.[ii] דאמסיו גילה תופעה חריגה אצל חולים שסבלו מנזק באונה הקדם-מצחית הוונטרו-מדיאלית במוח. היכולת שלהם לחשוב לא ניזוקה, אך יכולתם לחוש רגשות צנחה כמעט לאפס. למרות יכולת החשיבה השלמה שלהם, הם לא הצליחו לקבל החלטות. הם יכלו לנתח את המצב ולהרהר על כך עד אין קץ, אך לא היו מסוגלים להתמקד במסלול פעולה אפשרי אחד ולהעדיפו על פני האחרים.

מחקרים רבים שנערכו מאז אוששו את ההבנה כי הפילוסופים דקארט וקאנט טעו באומרם שאנחנו בראש ובראשונה יצורים רציונליים. הצדק היה עם הפילוסוף האנגלי דיוויד יוּם שסבר כי אנו בעיקרנו ישויות אמוציונליות המקבלות החלטות על בסיס רגשות, מאוויים ודחפים שכמעט איננו מודעים להם. אנחנו מצדיקים את ההכרעות הללו באופן שכלי, אבל סריקות מוח מראות שאנו מכריעים עוד לפני שאנו יודעים זאת.

מקומו של הרגש במערכת המניעים שלנו גדול מכפי ששיערו הוגי הנאורות – ומקומו של השכל קטן מכפי שרצו הללו להאמין. תגלית זאת פתחה את השער לתחומי חקר חדשים כגון כלכלה התנהגותית (המתעניינת במה שאנשים עושים בפועל ולא במה שהתיאוריה גורסת שהם עושים), אינטליגנציה רגשית, ולימודים בין-תחומיים הקושרים את מדע המוח עם המוסר והפוליטיקה.

המוח שלנו הוא למעשה דו-מערכתי או דו-מסלולי. לכך כיוון דניאל כהנמן בכותרת ספרו המפורסם 'לחשוב מהר, לחשוב לאט'.[iii] מסלול אחד הוא מהיר, אינסטינקטיבי, רגשי ותת-מודע. השני איטי ממנו, מודע, שקול ומחושב. הראשון מאפשר לנו להגיב במהירות למצבים שיש בהם פוטנציאל לסכנה מיידית. בלעדיו, אנו ואבותינו לא היינו שורדים. רבות מן התגובות האינסטינקטיביות שלנו הן בריאוֹת. טבעי לחוש אמפתיה, וטבעי אפוא להרגיש את כאבו של הזולת ולחוש לעזרתו. אנו מפתחים תחושה חזקה של השתייכות הגורמת לנו להגן על בני משפחתנו וקהילתנו. אבל לא כל האינסטינקטים בריאים. כעס, קנאה, קנאות, פחד, שנאה ותשוקת נקם – כל אלה היו מן הסתם פונקציונליים בעבר הרחוק, אך כיום במצבים בין-אישיים רבים הם הרסניים. לכן חשובה כל כך היכולת "לחשוב לאט", לעצור ולהרהר. לכל החיות יש חשקים. אך רק בני אדם מסוגלים לבחון ולשפוט את החשקים שלהם; לשאול: האם טוב או לא טוב שאשׂביע את החשק הזה?

תגליות חדשות אלו במדעי המוח ובתחומים הקרובים אליהם אינן מספרות לנו שום דבר עקרוני שלא ידענו. הן רק נותנות תוקף לתובנה עתיקת יומין שהרציונליזם הנאור טשטש. איננו יכולים לחיות, לבחור ולאהוב בלי רגש; אך לא כל הרגשות בריאים. כבר ספר בראשית עוסק בכך בהרחבה. התנהגות אינסטינקטיבית ואימפולסיבית עלולה להוביל לאלימות. כדי להיות נשׂאיה של הברית עם הקב"ה נדרשת מאיתנו היכולת "לחשוב לאט" ולפעול בשיקול דעת. כאן נעוץ הניגוד בין יצחק לישמעאל, שעליו נאמר "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז, יב). ועוד יותר מכך, זהו לוז הניגוד בין יעקב לעשו.

זה מחזיר אותנו לפרשיית גנבת הברכות, ואל דבריו של יעקב, המחופש לאחיו, "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ". שני השעירים בעבודת יום הכיפורים ושני גדיי העזים שרבקה הכינה מסמלים את השניוּת שלנו: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". בכל אחד מאיתנו מתקיימים עשו ויעקב: המוח הרגשי, האימפולסיבי, והמוח המהרהר והשקול. אנחנו יכולים לחשוב מהר – ולאט. גורלנו, סיפור חיינו, ייקבע על פי בחירתנו איך לחשוב. האם נכוון את חיינו לה' או לעזאזל – לתהפוכותיו השרירותיות של המקרה?

זו הדרמה המוסרית שמסמלים שני השעירים, האחד לה' והאחד לעזאזל המדברה. כוחו של טקס זה נעוץ בכך שאין הוא מדבר בהפשָטוֹת – השכל מול הרגש, השעיית הדחפים לעומת סיפוקם. זהו טקס לופת קרביים – על אחת כמה וכמה כאשר הוא מעורר, במודע או לא, את זיכרון התאומים יעקב ועשו שנולדו יחדיו אך נבדלו לחלוטין באופיים ובגורלם.

מי אני? זאת השאלה שיום כיפור מכריחנו לשאול. כדי להיות יעקב, עלינו לשלח את העשׂו שבתוכנו, את האימפולסיביות העלולה לגרום לנו למכור את בכורתנו בנזיד עדשים ולאבד את הנצח מתוך סיפוק החשק.


[i] ראו שמות רבה מו, ד; במדבר רבה א, טו.

[ii] Antonio Damasio, Descartes error: emotion, reason, and the human brain, London, Pengiun, 2005..

[iii] דנאיל כהנמן, לחשוב מהר, לחשוב לאט, מאנגלית: יעל סלע שפירו ועידית נבו, תל-אביב ואור-יהודה: מטר, תשע"ג.


Wohl Legacy; Empowering Communities, Transforming Lives
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant & Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.