קללת הבדידות

בין ברכותיו של בלעם לעם ישראל יש פסוקים שלדעת רבים כומסים בתוכם את תמצית ההיסטוריה היהודית:

מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל? וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה?
כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:
הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן[1] וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

במדבר כג, ח-ט

עם לבדד ישכון: כך נראו פני הדברים לאורך מאות רבות של רדיפות ופוגרומים באירופה. כך נראו פני הדברים בשנות השואה. כך הם גם נראים לעתים כיום למדינת ישראל ולמגִניה בעולם. אנחנו מוצאים את עצמנו לבד. איך אפשר להבין זאת? איך אפשר לפרש את הפסוק?

בספרִי "לשון עתיד"[2] תיארתי את הרגע שבו תפסתי לראשונה איזה נזק עשויה לגרום הגדרה עצמית. בחג השבועות תשס"א (2001) סעדנו סעודת צהריים בירושלים. אל השולחן הסבו גם אחד מגדולי הלוחמים באנטישמיות העולמית, ארווין קוטלר, שזמן לא רב לאחר מכן נתמנה לשר המשפטים של קנדה, ודיפלומט ישראלי חשוב. דיברנו על ועידת האו"ם נגד גזענות שנועדה להתכנס בדרבן בסוף אותו קיץ.

לכולנו היו סיבות טובות להאמין שהוועידה תהיה אסון לישראל. בה, ובייחוד בוועידה המקבילה של הארגונים הלא-ממשלתיים, עמדה ישראל להיות מואשמת בחמישה חטאים חמורים נגד זכויות האדם: גזענות, אפרטהייד, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני וניסיון לרצח-עם. בימי הביניים שנאו את היהודים בגלל דתם. במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים הם היו שנואים בגלל גזעם. במאה ה-21 שונאים אותם בגלל מדינת-הלאום שלהם. כששוחחנו על התרחיש המתבשל בדרבן, הדיפלומט פלט אנחה ואמר, "כך היה תמיד. אנחנו עם לבדד ישכון. זה גורלנו".

כוונותיו היו הטובות שבטובות. את כל חייו המקצועיים הקדיש להגנת ישראל, והוא רצה לנחם אותנו ולהרגיענו. אך בי הִבזיקה למשמע דבריו ההבנה שזו עמדה מסוכנת. אם אדם מאמין שנגזר עליו לשכון לבדד, כמעט בטוח שזה יקרה. זוהי נבואה המגשימה את עצמה. מדוע להתאמץ למצוא חברים ולרקום בריתות אם יודעים מראש שאין בכך תוחלת? אך אם כך הוא, מה פשר ברכתו של בלעם?

ראשית, יש להבין שהברכה הזו מורכבת מאוד. מנקודת מבטה של התורה, החיים לבדד אינם דבר טוב. הופעתו הראשונה של צירוף המילים "לא טוב" בתורה היא בפסוק "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח). הופעתו השנייה בדברי יתרו למשה, כשראה שהוא שופט את העם לבדו, "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" (שמות יח, יז). אי אפשר לחיות לבד ולשגשג. אי אפשר להנהיג לבד. לא טוב להיות לבד. הבדידות אינה ברכה; היא היפוכה.

המילה "בדד" מופיעה בשני הקשרים נוספים, שליליים ביותר. ראשון בהם דין המצורע, "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מו). השני הוא פתיחתה המפורסמת של מגילת החורבן, מגילת איכה, "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" (איכה א, א). במקום היחיד שמילה זו מופיעה בו בהקשר חיובי, היא מיוחסת לאלוהים – "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ" (דברים לב, יב) – וזאת מסיבות אמוניות ברורות.

שנית, בלעם שאמר את הדברים הללו לא היה אוהב-ישראל. מלכתחילה שכר אותו בלק לקלל את בני ישראל, ומשסיכל ה' את עצתו ושם בפיו דברי ברכה הוא ניסה שנית להרע לבני ישראל, הפעם בהצלחה, כאשר שכנע נשים מואביות ומדייניות לפתות את בני ישראל לזנוּת ולעבודה זרה – מעשה שהוביל למות 24 אלף מהם במגפה (ראו במדבר כה ובמדבר לא, טז). אסטרטגיה שנייה זו של בלעם – לאחר שכבר תהה על הראשונה באמרוֹ "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל? וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'?" – היא המוכיחה את עומק איבתו כלפי ישראל. בגמרא (סנהדרין קה ע"ב) אומר רבי אבא בר כהנא שכל ברכותיו של בלעם "חזרו לקללה", כלומר הפכו לבסוף לקללות, לבד מיוצאת דופן אחת, ברכת "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה). כלומר, לפחות לדעתו, "עם לבדד ישכון" התגלגל אף הוא להיות קללה.

שלישית, בשום מקום במקרא לא נאמר שעם ישראל עתיד להיות עם שנוא. להפך, הנביאים ניבאו כי יום יבוא וכל העמים יבואו להתברך ברוחו של עם ישראל. ישעיהו ניבא כי "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍םִ" (ב, ג). זכריה חזה כי "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם" (ח, כג). די בכך להטיל ספק ברעיון שהאנטישמיות הינה נצחית, חשוכת מרפא וטבועה בהיסטוריה היהודית ובייעוד היהודי.

רק בספרות חז"ל מופיעות לראשונה אמירות על כך שעם ישראל שנוא. מכולן מפורסמת זו של רבי שמעון בר יוחאי, רשב"י, "הלכה: בידוע שעשו שונא ליעקב".[3] רשב"י עצמו היה ידוע בחשדנותו הרבה כלפי ממלכת רומא, שזוהתה בפי חכמי התקופה עם "עשו" ו"אדום". בגלל האשמות שהטיח כלפיה נאלץ, על פי המסופר בתלמוד, להתחבא מפני הרומאים למשך שלוש-עשרה שנה.[4] עמדתו הייתה שנויה במחלוקת בקרב חכמי הדור.

אך גם מימרה זו עצמה, במקורה, נטועה בהקשר המשנה לגמרי את משמעותה. היא מתייחסת למפגש בין יעקב ועשו לאחר שנות הפרידה הארוכות שלהם. כזכור, יעקב פחד שעשו זומם להרגו. לאחר שנקט צעדי זהירות, ולמחרת מאבקו הלילי עם המלאך, הגיע המפגש. הכתוב מסַפֵּר, "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג, ד). המסורה מוסיפה נקודות מעל למילה "וישָקהו" – אות למשמעות מיוחדת שיש למילה. בהקשר זה באים דבריו של רבי שמעון בר יוחאי, "הלכה היא: בידוע שעשו שונא ליעקב; אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו".[5] כלומר, דווקא המימרה שנהוג לצטט כדי להראות שהאנטישמיות היא טבעו של עולם מוכיחה את ההפך: במפגש המכריע, עשו לא חש שנאה כלפי יעקב. הם נפגשו, התחבקו, ונפרדו לשלום.

הנה כי כן, מקורות היהדות אינם מרמזים בשום אופן שגורלם של היהודים להישנא. האנטישמיות איננה חוק טבע וגם איננה טבועה בגנום האנושי. היא איננה רצון האל. רק ברגעים של ייאוש נורא האמינו היהודים שהיא כזו; דוגמה ידועה היא יהודה לייב פינסקר, מאבות הציונות ובעל החיבור "אוטואמנציפציה" משנת 1882, שכתב על שנאת-היהודים כי "כהפרעה נפשית, היא תורשתית; כמחלה המונחלת זה אלפיים שנה, היא חשוכת מרפא".

האנטישמיות איננה חידת אין-חקר נעלמה. היא תופעה מורכבת שעברה מוטציות, ויש לה גורמים מזוהים  – חברתיים, כלכליים, פוליטיים, תרבותיים ותיאולוגיים. אפשר להילחם בה. אפשר לנצח אותה. אבל לא אם חושבים שנגזר על "יעקב" להיות שנוא על "עשו", להיות "עם לבדד ישכון", עם מנודה, אומה מצורעת, חייזר בזירה הבינלאומית.

מה אם כן פירוש הביטוי "עם לבדד ישכון"? פירושו עם המוכן לעמוד לבד אם צריך, לחיות על פי קוד מוסרי משלו, להפגין אומץ להיות שונה וללכת שלא בדרך המלך.

רש"ר הירש הציע הסבר נאה, שביסודו אבחנה בין "עם" לבין "גוי": בין חברה לבין מדינה. שלא כאומות אחרות, ישראל הייתה חברה לפני שהייתה מדינה. היו לה חוקים לפני שהייתה לה ארץ. היא הייתה עם – קבוצה שיש לה תרבות משותפת ואתוס משותף – לפני שהייתה לגוי, ליֵשות מדינית. כפי שציינתי בספר "לשון עתיד", המילה peoplehood (ובמונח העברי שהומצא למענה: עמיוּת) הופיעה לראשונה באנגלית ב-1992, ושימושיה המוקדמים נגעו כמעט כולם ליהודים.[6] על פי פירושו של רש"ר הירש לברכת בלעם, השוני בין היהודים לאחרים נעוץ בכך שהיהודים הם עם מובחן, כלומר קבוצה המוגדרת על ידי זיכרונות משותפים ואחריות קיבוצית, ש"איננה נחשבת עם הגויים" מפני שהיא מסוגלת לשרוד גם בלי להיות "גוי", בלי מדינה, ואפילו בגלות ובפזורה. כוחו של עם ישראל טמון לא בלאומיות שלו, אלא בבניית חברה המיוסדת על הצדק ועל כבוד-האדם.

במלחמה נגד האנטישמיות אפשר לנצח – אך רק אם לא יאמינו היהודים שנגזר עליהם לשכון לבדד. זוהי קללת בלעם, לא ברכת ה'.

[1] עם לבדד ישכון הוא הכותרת שניתנה לאסופת מאמריו של יעקב הרצוג ז"ל (תל-אביב: ספריית מעריב, 1975). עם לבדד הוא גם כותרת אסופת מאמרים שערך הרב בנימין לאו לכבוד אביו, הדיפלומט נפתלי לאו-לביא ז"ל (תל-אביב: משכל, 2006); כותרת האוטוביוגרפיה שכתב נפתלי לאו-לביא עצמו עשויה אף היא על פי הפסוק שלפניו: עם כלביא (תל-אביב: ספריית מעריב, 1993).

[2] יונתן זקס, בלשון עתיד: חזון ליהודים וליהדות בתרבות הגלובלית, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, 2021.

[3] ספרא, בהעלותך פט; רש"י לבראשית לג, ד; להשלכות הלכתיות של המימרה ראו "כרתי ופלטי" ליורה דעה סימן פח.

[4] שבת לג ע"ב.

[5] רש"י לבראשית לג, ד.

[6] בלשון עתיד, עמ' 15.

1. מדוע חשוב מה חושבים ואומרים עלינו עמים אחרים?
2. האם דברי בלעם "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" הם לדעתכם ברכה או קללה?
3. מה צריך להשתנות כדי להיאבק באנטישמיות – עמדתו של העם היהודי או עמדתם של האנטישמים?