אחד המקרים המשעשעים בקורות יהדות אנגליה אירע ב-14 באוקטובר 1663. רק שבע שנים חלפו מאז הודיע אוליבר קרומוול שאיננו רואה כל קושי משפטי בישיבת יהודים באנגליה – והיהודים חזרו אליה באורח גלוי. בית כנסת קטן נפתח בסמטת קריצ'רץ' בלונדון – מְבַשׂרו של "ביוויס מרקס" שהוקם ב-1701 וכיום הוא בית התפילה היהודי הפעיל הוותיק ביותר בבריטניה.
סמואל פפיס, בעל היומנים המפורסם, החליט לסור לביקור באטרקציה החדשה ולראות מה עושים היהודים בתפילתם. מה שראה הדהים וזעזע אותו. יד המקרה או שמא יד ההשגחה הובילה אותו לבית הכנסת ביום שמחת תורה. וכך תיאר את שראו עיניו:
והנה הוצאו החוקים מן התיבה והם נישאים בידי כמה אנשים, ארבע או חמש חבילות בסך הכול, והמשא עובר מיד ליד. אם זה מפני כובד המשא ומשום שהכול משתוקקים לשאתו, לא אדע. וכך הם נושאים אותו סביב האולם, לקול שירת תפילות ... אבל, אלי הטוב! לנוכח החיזיון הזה של האנדרלמוסיה, הצחוק, השעשוע נטול הריכוז, ציבור המתפללים המבולבלים הדומים לפראים יותר מלאנשים היודעים את אלוהי האמת – לנוכח חיזיון זה יכחיש הרואה כי ראהו אי פעם; ואכן, מימיי לא ראיתי כדבר הזה, וקשה לי להאמין שיש בכל העולם עוד דת שטקסיה אבסורדיים כל כך.[1]
לא להתנהגות כזו הורגל פפיס בכנסייה. ובאמת, יש משהו ייחודי ביחסם של היהודים לתורה. אנו עומדים לכבודה כאילו הייתה מלך, רוקדים איתה כאילו הייתה כלה, מקשיבים לה כשהיא מגוללת את סיפורנו, והוגים בדבריה "כי הם חיינו ואורך ימינו". אחד המשפטים הנוקבים ביותר בתפילות ישראל נאמר בפיוטי תפילת נעילה: "ואין שיור, רק התורה הזאת"; אחרי חורבן הבית ואובדן הארץ, נותרה לנו רק התורה. קלף של מגילת-ספר הוא הקיר היחיד שחצץ בין היהודים לבין תהום הייאוש.
הגויים (ולפעמים גם היהודים) התוהים למול היחס הזה מחמיצים נקודה חשובה: ביהדות, התורה מגלמת את החוק בדמות אהבה ואת האהבה בדמות חוק. התורה איננה רק "חקיקה בהתגלות".[2] היא מגלמת את אמונתו של הקב"ה באבותינו, בהפקידו בידם את המשימה ליצור חברה שתהווה בית לשכינתו ומופת לעולם.
אחד המפתחות להבנת רעיון זה טמון בפרשת במדבר, הנקראת תמיד בשבת שלפני חג מתן תורה. סמיכות זו מזכירה לנו כמה מרכזי הוא רעיון המִדְבָּר ביהדות. המדבר נתן לפרשתנו ולחומש כולו את שמם. במדבר נכנסו בני ישראל בברית עם ה' וקיבלו את התורה, חוקתה של אומה בריבונות האל. כארבעה מחמשת חומשי תורה מתרחשים במדבר, ובו חוו בני ישראל את עיקר מגעם האינטימי עם הקב"ה – בהוציאוֹ להם מים מהסלע ומָן מהשמיים ובעוטפו אותם בענן כבודו.
בכך אומרת לנו התורה שלושה דברים על הסיפור היהודי והזהות היהודית. הראשון הוא התופעה הייחודית ליהדות, שהתורה קדמה בה לארץ: קודם חוקה ורק אז קרקע. אצל כל אומה אחרת בהיסטוריה הסדר היה הפוך. תחילה הייתה האדמה, ואז התיישבו בה אנשים, ובנו, בהדרגה, מחנות קבע, כפרים, ערים וכרכים. ואז באו צורות של סדר וממשל ומערכת משפט. קודם קרקע, אחר כך חוקה.
מהעובדה שהתורה ניתנה במדבר, לפני שהעם בכלל נכנס לארצו, נובע שליהדות וליהודים יכולת ייחודית לשרוד גם בגלות בלי שזהותם תיפגע. כיוון שהתורה ניתנה לפני הארץ, היא נשארה להם גם כשאבדה להם הארץ. כלומר, אפילו בגלותם נותרו היהודים אומה. הקב"ה נותר ריבונם. הברית נותרה על מכונה. כשהגיאוגרפיה נגמרה להם, לא נגמרה להם ההיסטוריה. שכן עוד לפני שנכנסו לארץ היה גרעין זהותם בידיהם.
שנית, הקשר המרתק בין מִדְבָּר לבין דָּבָר. עמים אחרים בימי קדם מצאו את אלוהיהם בטבע: בגשם, באדמה, בפריון, בעונות השנה החקלאית. ואילו היהודים גילו אותו בנשגב, במה שמעבר לטבע; אלוה שאי אפשר לראותו, אלא רק לשמעו. במדבר אין טבע. יש ריק ודממה, דממה שאפשר לשמוע בה את קולו השמימי של האחד-שמעבר-לעולם. כדברי הסופר היהודי-צרפתי אֶדמון זָ'אבֶּס בספרו 'על המִדבָּר ועל הסֵפר':
"אין המילה יכולה לדור אלא בשתיקתן של מילים אחרות. לְדַבֵּר, אם כן, הוא להישען על מטאפורת המִדְבָּר".[3]
איש מדע המדינה הגרמני-אמריקני אֶריק פוֹגֶלין ראה עניין זה כעומד ביסודה של צורת רוחניות חדשה לגמרי שנולדה בחווייתם של בני ישראל:
ביוצאנו ממצרים לנוע בעולם ולהקים חברה חדשה במקום אחר, אנו חווים את העולם כמדבר. אנו בורחים אל השומקום, ואז עוצרים להתוודע אל מקומנו שמעבר לעולם. כשהעולם נעשה מדבר, האדם נמצא סוף סוף בבדידות שאפשר לשמוע בה את קולה הרועם של הרוח, זו שבקול לחש כבר הוציאתהו והצילתהו מן השאוֹל. במדבר דיבר אלוהים אל המנהיג ואל שבטיו. במדבר, בשומעם את הקול, בהסכימם להצעתו ובהיכנעם למצוותו, הם הגיעו אל החיים ונעשו לעמו הנבחר של אלוהים.[4]
בשתיקת המִדבר נעשו בני ישראל לעם שחווייתו הדתית הראשונית לא הייתה ראייה אלא הקשבה ושמיעה:שמע ישראל. אלוהי ישראל התגלה בדיבור. היהדות היא דת של מילים קדושות, דת שהחפץ הקדוש ביותר שלה הוא ספר, מגילה, טקסט.
הדבר השלישי, והמרשים ביותר, הוא הפרשנות שנתנו הנביאים לאותן שנים מעצבות של בני ישראל במדבר – אחרי מצרים, לפני ארץ ישראל, לבד עם אלוהים. הושע (ב, טז-יז) מתנבא על יציאת-מצרים שנייה, ואומר בשמו של הקב"ה על עם ישראל:
בכל אלה נתפס המדבר כאתר של מעין ירח דבש שבו הקב"ה והעם, המדומים לחתן וכלה, התייחדו באין מפריע והתאחדו באהבה. כמובן, כבר בתורה עצמה מסופר על קשי עורפם של בני ישראל, על תואנותיהם ועל מרי לבם. אך הנביאים, בהביטם לאחור, ראו את הדברים אחרת. המדבר היה בעיניהם חדר הייחוד והאיחוד של ה' וישראל.
מאלפת במיוחד בהקשר זה עבודתו של האנתרופולוג ארנולד וַן-גֶנֶפּ על חשיבותם של טקסי המעבר.[5] אלה הם הטקסים שכמעט כל תרבות מפתחת, שנועדו לציין את המעבר ממצב אחד בחיים למצב הבא – מילדות לבגרות, למשל, או מרווקות לחיי נישואים. בדרך כלל אפשר להבחין בטקסים אלה בשלושה שלבים. הראשון הוא פרֵדה: יציאה סמלית מן המצב הישן. האחרון הוא מיזוג (אינקורפורציה), כניסה מחודשת לַחֶברה בַּזֶהות החדשה. בין השניים בא השלב המכריע, המעבר עצמו, שבו האדם כבר השיל את זהותו הישנה אך טרם ניתנה לו החדשה. זהו שלב הלידה המחודשת, שלב התמורה.
ון-גנפ קרא לשלב הזה השלב הלימינלי: השלב של הימצאות על הסף, באזור הגבול, במין שטח הפקר בין הישן והחדש. ואת החוויה הזו בתולדות עם ישראל מסמל המדבר: מרחב לימינלי בין עבדות לחירות, בין עבר לעתיד, בין גלות לשיבה, בין מצרים לארץ ישראל. המדבר הוא המרחב שאפשר את המעבר הזה, את התמורה הזו. שם, בשטח ההפקר, כשהם לבדם עם אלוהים ולבדם זה-עם-זה, יכלו בני ישראל להשיל מעליהם זהות אחת ולעטות אחרת. שם ניתנה להם ההזדמנות להיוולד מחדש. לא עוד עבדי פרעה, מעתה עבדי ה' שנועדו להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).
ראיית המדבר כחלל-שבין-לבין עוזרת להבין את הקשר בין בני ישראל בימי משה לבין האב שבשמו נקראו. שכן מבין שלושת האבות, יעקב, הלא הוא ישראל, הוא אשר חווה את חוויות האלוהות העזות ביותר שלו במרחב לימינלי: בדרך בין מקום מגורים אחד לבא אחריו, לבד, בלילה. כך היה בדרכו מבית אביו לחרן, בנוסו מפני עשָׂו אחיו, כאשר חלם והנה סולם מוצב ארצה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. וכך היה כעבור שני עשורים ויותר בשובו מחרן לארץ ישראל, כאשר בין לילה ובין שחר נאבק באיש פלאי שנתן לו את השם ישראל. מפגשים אלה נראים בדיעבד כהַטְרָמות של מה שעתיד לקרות לצאצאיו של יעקב-ישראל, לבני ישראל, במסעם הלימינלי במדבר. מעשה אבות סימן לבנים.[6]
כך נעשה המדבר לערש לידתה של מערכת יחסים חדשה לחלוטין בין אלוהים לאנושות, מערכת יחסים המושתתת על ברית, על דיבור ועל אהבה הבאים לידי מימוש בתורה. הרחק ממרכזי הציוויליזציה הגדולים מצא העם את עצמו לבד עם הקב"ה, ושם נתחשלו ביניהם עבותות אהבה שלא גלות ולא חורבן יוכלו לקרוע. זוהי האמת המוסרית שבליבה הפועם של אמונתנו: שלא הכוח קושר אותנו לאלוהינו, ולא החשבון הפוליטי, אלא האהבה.
בשמחתו בתורה חוגג עם ישראל את אהבתו לאלוהיו ואת אהבת אלוהיו לו. שמחת-אהבה זו גרמה לדוד המלך לכרכר בכל עוז כשארון הברית הובל ירושלימה, באופן שעורר את שׂחוק לעגה של מיכל בת שאול (שמואל ב' ו, טז); ואלפי שנים לאחר מכן אותה שמחה עצמה, שמחת התורה, גרמה למתפללי בית הכנסת בסמטת קריצ'רץ' לכרכר בכל עוז עם ספרי התורה באופן שעורר את שחוק לעגו של סמואל פפיס. אהבה כזאת, יאה לה שתקלקל את השורה, את הסדירות המרובעת; כי אם זה המצב, סימן שהאמונה חיה וקיימת.
[1]The Diary of Samuel Pepys, Entry for 14 October 1663, ed. Richard Le Gallienne, New York: Modern Library Classics, 2003, p. 106.
[2] כתיאורו של משה מנדלסון בספרו "ירושלים", 1783 (משה מנדלסון, ירושלים: כתבים קטנים בענייני יהדוים ויהדות, מגרמנית: ש' הרברג, ירושלים: לגבולם ומוסד ביאליק, תש"ז).
[3] Edmond Jabès, Du Desert au Libre, Paris, Pierre Belford, 1980, p. 101.
[4] Eric Voegelin, Israel and Revelation, Louisiana State University Press, 1956, p. 153.
[5] Gennep, Arnold Van. The Rites of Passage, Chicago: University of Chicago, 1960.
2. אילו טקסי-מעבר יהודיים מגבירים את רגשי האהבה והשמחה שלכם כלפי היהדות?
3. לוּ הגיע לבית הכנסת שלכם בשמחת תורה אדם שזה לו מפגשו הראשון עם היהדות, איך לדעתכם היה מתרשם?
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant &
Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was
giving.
ספר במדבר תחילתו במפקד של בני ישראל. זה מקור כינויו “חומש הפקודים”, וזה מקור שמו בלשונות אירופה – “אריתמוי”, “נוּמרי”, “נַמבּרס” וכמו אלה שמות שעניינם…
החוק כאהבה
במדבר
SHARE
LISTEN
READ IN
DOWNLOAD PDF
אחד המקרים המשעשעים בקורות יהדות אנגליה אירע ב-14 באוקטובר 1663. רק שבע שנים חלפו מאז הודיע אוליבר קרומוול שאיננו רואה כל קושי משפטי בישיבת יהודים באנגליה – והיהודים חזרו אליה באורח גלוי. בית כנסת קטן נפתח בסמטת קריצ'רץ' בלונדון – מְבַשׂרו של "ביוויס מרקס" שהוקם ב-1701 וכיום הוא בית התפילה היהודי הפעיל הוותיק ביותר בבריטניה.
סמואל פפיס, בעל היומנים המפורסם, החליט לסור לביקור באטרקציה החדשה ולראות מה עושים היהודים בתפילתם. מה שראה הדהים וזעזע אותו. יד המקרה או שמא יד ההשגחה הובילה אותו לבית הכנסת ביום שמחת תורה. וכך תיאר את שראו עיניו:
לא להתנהגות כזו הורגל פפיס בכנסייה. ובאמת, יש משהו ייחודי ביחסם של היהודים לתורה. אנו עומדים לכבודה כאילו הייתה מלך, רוקדים איתה כאילו הייתה כלה, מקשיבים לה כשהיא מגוללת את סיפורנו, והוגים בדבריה "כי הם חיינו ואורך ימינו". אחד המשפטים הנוקבים ביותר בתפילות ישראל נאמר בפיוטי תפילת נעילה: "ואין שיור, רק התורה הזאת"; אחרי חורבן הבית ואובדן הארץ, נותרה לנו רק התורה. קלף של מגילת-ספר הוא הקיר היחיד שחצץ בין היהודים לבין תהום הייאוש.
הגויים (ולפעמים גם היהודים) התוהים למול היחס הזה מחמיצים נקודה חשובה: ביהדות, התורה מגלמת את החוק בדמות אהבה ואת האהבה בדמות חוק. התורה איננה רק "חקיקה בהתגלות".[2] היא מגלמת את אמונתו של הקב"ה באבותינו, בהפקידו בידם את המשימה ליצור חברה שתהווה בית לשכינתו ומופת לעולם.
אחד המפתחות להבנת רעיון זה טמון בפרשת במדבר, הנקראת תמיד בשבת שלפני חג מתן תורה. סמיכות זו מזכירה לנו כמה מרכזי הוא רעיון המִדְבָּר ביהדות. המדבר נתן לפרשתנו ולחומש כולו את שמם. במדבר נכנסו בני ישראל בברית עם ה' וקיבלו את התורה, חוקתה של אומה בריבונות האל. כארבעה מחמשת חומשי תורה מתרחשים במדבר, ובו חוו בני ישראל את עיקר מגעם האינטימי עם הקב"ה – בהוציאוֹ להם מים מהסלע ומָן מהשמיים ובעוטפו אותם בענן כבודו.
בכך אומרת לנו התורה שלושה דברים על הסיפור היהודי והזהות היהודית. הראשון הוא התופעה הייחודית ליהדות, שהתורה קדמה בה לארץ: קודם חוקה ורק אז קרקע. אצל כל אומה אחרת בהיסטוריה הסדר היה הפוך. תחילה הייתה האדמה, ואז התיישבו בה אנשים, ובנו, בהדרגה, מחנות קבע, כפרים, ערים וכרכים. ואז באו צורות של סדר וממשל ומערכת משפט. קודם קרקע, אחר כך חוקה.
מהעובדה שהתורה ניתנה במדבר, לפני שהעם בכלל נכנס לארצו, נובע שליהדות וליהודים יכולת ייחודית לשרוד גם בגלות בלי שזהותם תיפגע. כיוון שהתורה ניתנה לפני הארץ, היא נשארה להם גם כשאבדה להם הארץ. כלומר, אפילו בגלותם נותרו היהודים אומה. הקב"ה נותר ריבונם. הברית נותרה על מכונה. כשהגיאוגרפיה נגמרה להם, לא נגמרה להם ההיסטוריה. שכן עוד לפני שנכנסו לארץ היה גרעין זהותם בידיהם.
שנית, הקשר המרתק בין מִדְבָּר לבין דָּבָר. עמים אחרים בימי קדם מצאו את אלוהיהם בטבע: בגשם, באדמה, בפריון, בעונות השנה החקלאית. ואילו היהודים גילו אותו בנשגב, במה שמעבר לטבע; אלוה שאי אפשר לראותו, אלא רק לשמעו. במדבר אין טבע. יש ריק ודממה, דממה שאפשר לשמוע בה את קולו השמימי של האחד-שמעבר-לעולם. כדברי הסופר היהודי-צרפתי אֶדמון זָ'אבֶּס בספרו 'על המִדבָּר ועל הסֵפר':
איש מדע המדינה הגרמני-אמריקני אֶריק פוֹגֶלין ראה עניין זה כעומד ביסודה של צורת רוחניות חדשה לגמרי שנולדה בחווייתם של בני ישראל:
בשתיקת המִדבר נעשו בני ישראל לעם שחווייתו הדתית הראשונית לא הייתה ראייה אלא הקשבה ושמיעה:שמע ישראל. אלוהי ישראל התגלה בדיבור. היהדות היא דת של מילים קדושות, דת שהחפץ הקדוש ביותר שלה הוא ספר, מגילה, טקסט.
הדבר השלישי, והמרשים ביותר, הוא הפרשנות שנתנו הנביאים לאותן שנים מעצבות של בני ישראל במדבר – אחרי מצרים, לפני ארץ ישראל, לבד עם אלוהים. הושע (ב, טז-יז) מתנבא על יציאת-מצרים שנייה, ואומר בשמו של הקב"ה על עם ישראל:
בכל אלה נתפס המדבר כאתר של מעין ירח דבש שבו הקב"ה והעם, המדומים לחתן וכלה, התייחדו באין מפריע והתאחדו באהבה. כמובן, כבר בתורה עצמה מסופר על קשי עורפם של בני ישראל, על תואנותיהם ועל מרי לבם. אך הנביאים, בהביטם לאחור, ראו את הדברים אחרת. המדבר היה בעיניהם חדר הייחוד והאיחוד של ה' וישראל.
מאלפת במיוחד בהקשר זה עבודתו של האנתרופולוג ארנולד וַן-גֶנֶפּ על חשיבותם של טקסי המעבר.[5] אלה הם הטקסים שכמעט כל תרבות מפתחת, שנועדו לציין את המעבר ממצב אחד בחיים למצב הבא – מילדות לבגרות, למשל, או מרווקות לחיי נישואים. בדרך כלל אפשר להבחין בטקסים אלה בשלושה שלבים. הראשון הוא פרֵדה: יציאה סמלית מן המצב הישן. האחרון הוא מיזוג (אינקורפורציה), כניסה מחודשת לַחֶברה בַּזֶהות החדשה. בין השניים בא השלב המכריע, המעבר עצמו, שבו האדם כבר השיל את זהותו הישנה אך טרם ניתנה לו החדשה. זהו שלב הלידה המחודשת, שלב התמורה.
ון-גנפ קרא לשלב הזה השלב הלימינלי: השלב של הימצאות על הסף, באזור הגבול, במין שטח הפקר בין הישן והחדש. ואת החוויה הזו בתולדות עם ישראל מסמל המדבר: מרחב לימינלי בין עבדות לחירות, בין עבר לעתיד, בין גלות לשיבה, בין מצרים לארץ ישראל. המדבר הוא המרחב שאפשר את המעבר הזה, את התמורה הזו. שם, בשטח ההפקר, כשהם לבדם עם אלוהים ולבדם זה-עם-זה, יכלו בני ישראל להשיל מעליהם זהות אחת ולעטות אחרת. שם ניתנה להם ההזדמנות להיוולד מחדש. לא עוד עבדי פרעה, מעתה עבדי ה' שנועדו להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).
ראיית המדבר כחלל-שבין-לבין עוזרת להבין את הקשר בין בני ישראל בימי משה לבין האב שבשמו נקראו. שכן מבין שלושת האבות, יעקב, הלא הוא ישראל, הוא אשר חווה את חוויות האלוהות העזות ביותר שלו במרחב לימינלי: בדרך בין מקום מגורים אחד לבא אחריו, לבד, בלילה. כך היה בדרכו מבית אביו לחרן, בנוסו מפני עשָׂו אחיו, כאשר חלם והנה סולם מוצב ארצה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. וכך היה כעבור שני עשורים ויותר בשובו מחרן לארץ ישראל, כאשר בין לילה ובין שחר נאבק באיש פלאי שנתן לו את השם ישראל. מפגשים אלה נראים בדיעבד כהַטְרָמות של מה שעתיד לקרות לצאצאיו של יעקב-ישראל, לבני ישראל, במסעם הלימינלי במדבר. מעשה אבות סימן לבנים.[6]
כך נעשה המדבר לערש לידתה של מערכת יחסים חדשה לחלוטין בין אלוהים לאנושות, מערכת יחסים המושתתת על ברית, על דיבור ועל אהבה הבאים לידי מימוש בתורה. הרחק ממרכזי הציוויליזציה הגדולים מצא העם את עצמו לבד עם הקב"ה, ושם נתחשלו ביניהם עבותות אהבה שלא גלות ולא חורבן יוכלו לקרוע. זוהי האמת המוסרית שבליבה הפועם של אמונתנו: שלא הכוח קושר אותנו לאלוהינו, ולא החשבון הפוליטי, אלא האהבה.
בשמחתו בתורה חוגג עם ישראל את אהבתו לאלוהיו ואת אהבת אלוהיו לו. שמחת-אהבה זו גרמה לדוד המלך לכרכר בכל עוז כשארון הברית הובל ירושלימה, באופן שעורר את שׂחוק לעגה של מיכל בת שאול (שמואל ב' ו, טז); ואלפי שנים לאחר מכן אותה שמחה עצמה, שמחת התורה, גרמה למתפללי בית הכנסת בסמטת קריצ'רץ' לכרכר בכל עוז עם ספרי התורה באופן שעורר את שחוק לעגו של סמואל פפיס. אהבה כזאת, יאה לה שתקלקל את השורה, את הסדירות המרובעת; כי אם זה המצב, סימן שהאמונה חיה וקיימת.
[1] The Diary of Samuel Pepys, Entry for 14 October 1663, ed. Richard Le Gallienne, New York: Modern Library Classics, 2003, p. 106.
[2] כתיאורו של משה מנדלסון בספרו "ירושלים", 1783 (משה מנדלסון, ירושלים: כתבים קטנים בענייני יהדוים ויהדות, מגרמנית: ש' הרברג, ירושלים: לגבולם ומוסד ביאליק, תש"ז).
[3] Edmond Jabès, Du Desert au Libre, Paris, Pierre Belford, 1980, p. 101.
[4] Eric Voegelin, Israel and Revelation, Louisiana State University Press, 1956, p. 153.
[5] Gennep, Arnold Van. The Rites of Passage, Chicago: University of Chicago, 1960.
[6] ראו רמב"ן, פירוש לבראשית יב, ו.
1. מדוע לא ניתנה התורה לעם לאחר שהגיע לארץ ישראל?
2. אילו טקסי-מעבר יהודיים מגבירים את רגשי האהבה והשמחה שלכם כלפי היהדות?
3. לוּ הגיע לבית הכנסת שלכם בשמחת תורה אדם שזה לו מפגשו הראשון עם היהדות, איך לדעתכם היה מתרשם?
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.
הפוליטיקה של האחריות
← Previousשתי גרסאות של חיים מוסריים
Next →More on Bamidbar
להנהיג אומה של יחידים
חברה שוויונית בסגנון יהודי
שני המסעות
ההזדמנות הרביעית
קול דממה