וכך, את שער ספר נאום-חייו, את פתח הסיכום הגדול של קורות ישראל בעבר ושל ייעודו העתידי כעם קדוש, מקדיש משה למִנהל משפטי. בהמשך נאומו יתמצת את חשיבות הנושא בסיסמה הנצחית "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ). המילים צדק ומשפט שוזרות את הספר כולו. השורש צד"ק מופיע 18 פעם בחומש דברים, והשורש שפ"ט לא פחות מ-48.
הצדק היה לאורך הדורות ליבה הפועם של אמונת ישראל. זכורים דבריו של אלברט איינשטיין כי "רדיפת דעת לשמה, אהבת צדק כמעט קנאית, וכמיהה לעצמאות אישית – אלו הן תכונותיה של המסורת היהודית הגורמות לי להודות לכוכבים על כי נולדתי אל תוכה". במהלך תכנית טלוויזיה שהכנתי לבי-בי-סי שאלתי את הייזל קוֹסְגְרוֹב, האישה הראשונה שנתמנתה לשופטת בסקוטלנד, חברה פעילה בקהילה היהודית באדינבורו, מה גרם לה לבחור בקריירה משפטית. היא השיבה כאילו הדבר ברור מאליו: "כי היהדות מלמדת: צדק צדק תרדוף".
אחד מעורכי הדין היהודים הגדולים בזמננו, אלן דרשוביץ, כתב ספר ושמו "אברהם: עורך-הדין היהודי הראשון בעולם (ובשום אופן לא האחרון)".[1] אברהם אבינו הוא בעיניו "אבי המקצוע המשפטי, סנגורם של המקוללים המוכן להסתכן בכול, אפילו בחמת זעמו של אלוהים, כדי להגן על לקוחותיו";[2] לא רק מייסד המונותיאיזם, אלא גם מייסד שרשרת ארוכה של עורכי דין יהודים. דרשוביץ מתאר את תפילת אברהם למען תושבי סדום ("הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?", בראשית יח, כה) בצבעים חיים של דרמת בית-משפט – כשאברהם הוא פרקליטם של אזרחי העיר, ואלוהים הוא כביכול הנאשם. תפילת אברהם היא החלוץ-המבשר של מקרים רבים המתועדים בתורה, בנביאים ובכתובים, שבהם טענו הנביאים בשם הצדק באוזני אלוהים ובאוזני העם.
בעידן המודרני היהודים בולטים בעולם המשפט. בארצות הברית הֶעֱמידה הקהילה היהודית שורת שופטים בכירים, ביניהם ברנדייס, קרדוזו ופליקס פרנקפורטר. רות ביידר גינסבורג היהודייה הייתה האישה השנייה שהתמנתה לבית המשפט העליון. בין השנים 1996 ו-2008 שניים מבין שלושת נשיאי בתי המשפט העליונים בבריטניה היו יהודים: פיטר טיילור והארי וולף. בגרמניה של תחילת שנות השלושים היו היהודים 0.7 אחוזים מהאוכלוסייה, אך 16.6 אחוזים מעורכי הדין והשופטים.
מאפיין מסוים של התנ"ך ראוי לציון בהקשר זה. כמה מן המפגשים הנסערים ביותר בין הנביאים לקב"ה מיוצגים כדרמות של בית-משפט. לפעמים, כגון אצל משה, ירמיהו וחבקוק, התובע הוא האנושות או עם ישראל. אצל איוב, התובע הוא אדם יחיד שבאו עליו ייסורים שלא כדין. הנאשם הוא אלוהים עצמו. אלי ויזל כתב ספר על יהודים בפרעות ת"ח-ות"ט התובעים את אלוהים לדין – המבוסס, לדברי מחברו, על מקרה במחנה אושוויץ שהוא היה עד לו.[3] במקרים אחרים, אלוהים הוא התובע את בני ישראל למשפט.
המקרא מציין את הדיאלוגים הייחודיים הללו שבין שמיים וארץ במונח "ריב".[4] הדבר נגזר מהרעיון שהיחסים בין אלוהים לאנושות, ובפרט בינו לבין עם ישראל, הם יחסי ברית – דהיינו יחסי התחייבות הדדית: האדם יציית לחוקיו של אלוהים, ואלוהים יאיר לו את פניו וישמור לו אמונים. כל צד רשאי לתבוע את הצד השני לדין, כביכול, על הפרת הברית.
שלושה מאפיינים מציינים את היהדות כאמונה נבדלת. הראשון הוא הרעיון הרדיקלי שכאשר אלוהים מתגלה לבני האדם הוא עושה זאת בצורה של חוק. בעולם העתיק, אלוהים היה כוח. ביהדות, אלוהים הוא סדר, וסדר מושתת על חוק. בעולם הטבע, עולמן של סיבות ותוצאות, הסדר מתבטא בחוק המדעי. אבל בעולם האנושי, שבו קיים רצון חופשי, הסדר מתבטא כחוק מוסרי. מכאן השם "תורה", שעניינו הכוונה והוראה אך מעל לַכול חוק. משמעותו הבסיסית ביותר[5] של העיקרון היסודי ביותר ביהדות, תורה מן השמיים, היא שאלוהים, לא בני האדם, הוא מקור החוק המחייב.
שנית, מוטל עלינו לפרש את החוק. זו אחריותנו כשומרי התורה שבעל פה. הביטוי שמשה נוקט כדי לתאר את קול האלוהים שבני ישראל שמעו במעמד הר סיני, "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" (דברים ה, יח), מובן לפרשנים בשתי דרכים סותרות לכאורה, ורש"י מביא את שתיהן. אפשר להבין שהקול חדל ולא הוסיף להישמע, אך אפשר גם להבין את ההפך: ש"לא יסף" משמעו לא חדל, והקול ממשיך להישמע מאז ועד היום. אך האמת היא שאין סתירה. הקול שנשמע ואז חדל הוא קולה של התורה שבכתב. הקול שלא חדל וממשיך להישמע הוא קולה של התורה שבעל פה.
התורה שבכתב היא "מן השמיים", אך על התורה שבעל פה דורשים חז"ל[6] את הפסוק "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (דברים ל, יב). היהדות היא אם כן שיחה מתמשכת בין נותן החוק לבין מפרשי החוק. לכך, בין היתר, מכוונים חז"ל באמרם כי "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלֶה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה הבריאה".[7]
שלישית, החינוך הוא ערך יסודי ביהדות, ולימוד התורה, היינו החוק, הוא מיסודות החינוך. על כך דיבר הנביא ישעיהו כשאמר "שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק, עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם; אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ" (ישעיה נא, ז). לכך כיוון הנביא ירמיהו כשניבא "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם ה': נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם" (ירמיה לא, לב). על כך סיפר יוספוס פלביוס בכתבו "בקִרבנו אין אף איש אחד אשר לא יקל לו לספר את כל החוקים בעל פה מלפרש את שמו, כי כה הסכַּנו להגות בהם מראשית הגיענו לבינה עד אשר נעשו חרותים בלבבנו".[8] להיות ילד יהודי פירושו להיות, כמאמר הניב הבריטי, "מלומָד בַּחוק". אנחנו אומה של משפטנים חוקתיים.
למה? כי היהדות איננה רק עניין של רוחניות. היא אינה רק מתכון לישועת נפשו של היחיד. היהדות היא מערכת הנחיות ליצירת מה שהרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל כינה "יופי חברתי". עניין לה בהבאת אלוהים אל המרחבים המשותפים של חיינו הקיבוציים. לשם כך צריך חוק: חוק המגלם צדק, כבוד שווה לכל בני האדם שאינו תלוי בצבע ובמעמד; חוק שאינו מפלה בין עני לעשיר, בין חזק לחלש, ובמקרי קיצון גם בין אלוהים לאדם; חוק הקושר בין המחוקק, הלא הוא הקב"ה, לבין הפרשנים, שהם אנחנו; חוק המאפשר לחופש לחיות בכפיפה אחת עם הסדר, באופן שהחופש של אדם אחד לא ייקנה במחיר החופש של זולתו.
אין פלא, אם כן, שיהודים כה רבים הם עורכי דין.
[1] Alan Dershowitz, Abraham: the world’s first (but certainly not the last) Jewish lawyer, New York, Schocken, 2015.
[8] יוסף בן מתתיהו, קדמות היהודים (נגד אפיון), מיוונית: י"נ שמחוני, תל-אביב: מסדה, תשי"ט, מאמר שני, עמ' עד.
התוכלו להצביע על דוגמאות בתורה לכך שהצדק הוא ערך יהודי מרכזי?
איך אנו יכולים לדרוש מה' צדק? האם ה' יכול להיות בלתי צודק?
מדוע לדעתכם יש כל כך הרבה עורכי דין יהודים?
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant &
Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was
giving.
למה יש כל כך הרבה עורכי דין יהודים?
דברים
SHARE
LISTEN
READ IN
DOWNLOAD PDF
בפתח ספר דברים סוקר משה את קורות בני ישראל במדבר. תחילת סיפורו – במינוי שופטי העם ומנהיגיו, ראשי האלפים, המאות, החמישים והעשרות. והוא ממשיך ומספר:
וכך, את שער ספר נאום-חייו, את פתח הסיכום הגדול של קורות ישראל בעבר ושל ייעודו העתידי כעם קדוש, מקדיש משה למִנהל משפטי. בהמשך נאומו יתמצת את חשיבות הנושא בסיסמה הנצחית "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ). המילים צדק ומשפט שוזרות את הספר כולו. השורש צד"ק מופיע 18 פעם בחומש דברים, והשורש שפ"ט לא פחות מ-48.
הצדק היה לאורך הדורות ליבה הפועם של אמונת ישראל. זכורים דבריו של אלברט איינשטיין כי "רדיפת דעת לשמה, אהבת צדק כמעט קנאית, וכמיהה לעצמאות אישית – אלו הן תכונותיה של המסורת היהודית הגורמות לי להודות לכוכבים על כי נולדתי אל תוכה". במהלך תכנית טלוויזיה שהכנתי לבי-בי-סי שאלתי את הייזל קוֹסְגְרוֹב, האישה הראשונה שנתמנתה לשופטת בסקוטלנד, חברה פעילה בקהילה היהודית באדינבורו, מה גרם לה לבחור בקריירה משפטית. היא השיבה כאילו הדבר ברור מאליו: "כי היהדות מלמדת: צדק צדק תרדוף".
אחד מעורכי הדין היהודים הגדולים בזמננו, אלן דרשוביץ, כתב ספר ושמו "אברהם: עורך-הדין היהודי הראשון בעולם (ובשום אופן לא האחרון)".[1] אברהם אבינו הוא בעיניו "אבי המקצוע המשפטי, סנגורם של המקוללים המוכן להסתכן בכול, אפילו בחמת זעמו של אלוהים, כדי להגן על לקוחותיו";[2] לא רק מייסד המונותיאיזם, אלא גם מייסד שרשרת ארוכה של עורכי דין יהודים. דרשוביץ מתאר את תפילת אברהם למען תושבי סדום ("הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?", בראשית יח, כה) בצבעים חיים של דרמת בית-משפט – כשאברהם הוא פרקליטם של אזרחי העיר, ואלוהים הוא כביכול הנאשם. תפילת אברהם היא החלוץ-המבשר של מקרים רבים המתועדים בתורה, בנביאים ובכתובים, שבהם טענו הנביאים בשם הצדק באוזני אלוהים ובאוזני העם.
בעידן המודרני היהודים בולטים בעולם המשפט. בארצות הברית הֶעֱמידה הקהילה היהודית שורת שופטים בכירים, ביניהם ברנדייס, קרדוזו ופליקס פרנקפורטר. רות ביידר גינסבורג היהודייה הייתה האישה השנייה שהתמנתה לבית המשפט העליון. בין השנים 1996 ו-2008 שניים מבין שלושת נשיאי בתי המשפט העליונים בבריטניה היו יהודים: פיטר טיילור והארי וולף. בגרמניה של תחילת שנות השלושים היו היהודים 0.7 אחוזים מהאוכלוסייה, אך 16.6 אחוזים מעורכי הדין והשופטים.
מאפיין מסוים של התנ"ך ראוי לציון בהקשר זה. כמה מן המפגשים הנסערים ביותר בין הנביאים לקב"ה מיוצגים כדרמות של בית-משפט. לפעמים, כגון אצל משה, ירמיהו וחבקוק, התובע הוא האנושות או עם ישראל. אצל איוב, התובע הוא אדם יחיד שבאו עליו ייסורים שלא כדין. הנאשם הוא אלוהים עצמו. אלי ויזל כתב ספר על יהודים בפרעות ת"ח-ות"ט התובעים את אלוהים לדין – המבוסס, לדברי מחברו, על מקרה במחנה אושוויץ שהוא היה עד לו.[3] במקרים אחרים, אלוהים הוא התובע את בני ישראל למשפט.
המקרא מציין את הדיאלוגים הייחודיים הללו שבין שמיים וארץ במונח "ריב".[4] הדבר נגזר מהרעיון שהיחסים בין אלוהים לאנושות, ובפרט בינו לבין עם ישראל, הם יחסי ברית – דהיינו יחסי התחייבות הדדית: האדם יציית לחוקיו של אלוהים, ואלוהים יאיר לו את פניו וישמור לו אמונים. כל צד רשאי לתבוע את הצד השני לדין, כביכול, על הפרת הברית.
שלושה מאפיינים מציינים את היהדות כאמונה נבדלת. הראשון הוא הרעיון הרדיקלי שכאשר אלוהים מתגלה לבני האדם הוא עושה זאת בצורה של חוק. בעולם העתיק, אלוהים היה כוח. ביהדות, אלוהים הוא סדר, וסדר מושתת על חוק. בעולם הטבע, עולמן של סיבות ותוצאות, הסדר מתבטא בחוק המדעי. אבל בעולם האנושי, שבו קיים רצון חופשי, הסדר מתבטא כחוק מוסרי. מכאן השם "תורה", שעניינו הכוונה והוראה אך מעל לַכול חוק. משמעותו הבסיסית ביותר[5] של העיקרון היסודי ביותר ביהדות, תורה מן השמיים, היא שאלוהים, לא בני האדם, הוא מקור החוק המחייב.
שנית, מוטל עלינו לפרש את החוק. זו אחריותנו כשומרי התורה שבעל פה. הביטוי שמשה נוקט כדי לתאר את קול האלוהים שבני ישראל שמעו במעמד הר סיני, "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" (דברים ה, יח), מובן לפרשנים בשתי דרכים סותרות לכאורה, ורש"י מביא את שתיהן. אפשר להבין שהקול חדל ולא הוסיף להישמע, אך אפשר גם להבין את ההפך: ש"לא יסף" משמעו לא חדל, והקול ממשיך להישמע מאז ועד היום. אך האמת היא שאין סתירה. הקול שנשמע ואז חדל הוא קולה של התורה שבכתב. הקול שלא חדל וממשיך להישמע הוא קולה של התורה שבעל פה.
התורה שבכתב היא "מן השמיים", אך על התורה שבעל פה דורשים חז"ל[6] את הפסוק "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (דברים ל, יב). היהדות היא אם כן שיחה מתמשכת בין נותן החוק לבין מפרשי החוק. לכך, בין היתר, מכוונים חז"ל באמרם כי "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלֶה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה הבריאה".[7]
שלישית, החינוך הוא ערך יסודי ביהדות, ולימוד התורה, היינו החוק, הוא מיסודות החינוך. על כך דיבר הנביא ישעיהו כשאמר "שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק, עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם; אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ" (ישעיה נא, ז). לכך כיוון הנביא ירמיהו כשניבא "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם ה': נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם" (ירמיה לא, לב). על כך סיפר יוספוס פלביוס בכתבו "בקִרבנו אין אף איש אחד אשר לא יקל לו לספר את כל החוקים בעל פה מלפרש את שמו, כי כה הסכַּנו להגות בהם מראשית הגיענו לבינה עד אשר נעשו חרותים בלבבנו".[8] להיות ילד יהודי פירושו להיות, כמאמר הניב הבריטי, "מלומָד בַּחוק". אנחנו אומה של משפטנים חוקתיים.
למה? כי היהדות איננה רק עניין של רוחניות. היא אינה רק מתכון לישועת נפשו של היחיד. היהדות היא מערכת הנחיות ליצירת מה שהרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל כינה "יופי חברתי". עניין לה בהבאת אלוהים אל המרחבים המשותפים של חיינו הקיבוציים. לשם כך צריך חוק: חוק המגלם צדק, כבוד שווה לכל בני האדם שאינו תלוי בצבע ובמעמד; חוק שאינו מפלה בין עני לעשיר, בין חזק לחלש, ובמקרי קיצון גם בין אלוהים לאדם; חוק הקושר בין המחוקק, הלא הוא הקב"ה, לבין הפרשנים, שהם אנחנו; חוק המאפשר לחופש לחיות בכפיפה אחת עם הסדר, באופן שהחופש של אדם אחד לא ייקנה במחיר החופש של זולתו.
אין פלא, אם כן, שיהודים כה רבים הם עורכי דין.
[1] Alan Dershowitz, Abraham: the world’s first (but certainly not the last) Jewish lawyer, New York, Schocken, 2015.
[2] שם, עמ' 11.
[3] Elie Wiesel, The Trial of God, Schocken, 1995. הסרט "אלוהים על דוכן הנאשמים" (God on Trial) משנת 2008 מבוסס על ספר זה ומתרחש במחנה אושוויץ.
[4] על הריב עם אלוהים במקרא ראו Anson Laytner, Arguing with God: A Jewish Tradition, Jason Aronson, 1977.
[5] אמנם לא המשמעות היחידה. ראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה ג, ה.
[6] בבא מציעא נט ע"ב.
[7] שבת י ע"א.
[8] יוסף בן מתתיהו, קדמות היהודים (נגד אפיון), מיוונית: י"נ שמחוני, תל-אביב: מסדה, תשי"ט, מאמר שני, עמ' עד.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.
גמול ונקם
← Previousהישר והטוב
Next →More on Devarim
צעירים עד מאה ועשרים
המנהיג כמוֹרה
מונהגוּת
המורה כגיבור
פצעי אוהב