שירת האזינו מניפה אותנו אל אחת מפסגותיה הגבוהות של הרוחניות היהודית. היא באה בסופו של חודש-ימים שמשה נאם בו באוזני העם. הוא סיפר לבני ישראל על תולדותיהם ועל ייעודים, ופירט באוזניהם את המצוות שיעשו אותם לחברה מיוחדת במינה, חברה של אנשים הקשורים בברית זה לזה – וקשורים בברית כולם יחד, וכל אחד לחוד, לאלוהים. הוא חידש את הברית הזו, ואז העביר את שרביט ההנהגה לתלמידו ויורשו יהושע. המעשה האחרון שיעשה הוא ברכה לעם, שבט אחר שבט. אבל קודם לכן, יש עוד דבר אחד שעליו לעשות. עליו לסכם את חזונו הנבואי בדרך שתישמר תמיד בזיכרונם של הבריות ותשמש להם מקור השראה. הוא ידע שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא מוזיקה. ועל כן, הדבר האחרון שעשה לפני שנתן לעמו את ברכות הפרידה היה ללמדם שיר.
במוזיקה יש משהו רוחני מאוד. כאשר הלשון שואפת אל השגב, והנפש משתוקקת להשתחרר מכוח הכבידה, השפה מתארגנת לכדי שיר. ההיסטוריה היהודית מושרת אולי יותר מכפי שהיא נקראת. חז"ל מנו עשרה שירים שהושרו ברגעים מכריעים בתולדות האומה. אלה הם שירם של בני ישראל במצרים (ראו ישעיה ל, כט), שירת הים (שמות טו), שירת הבאר (במדבר כא), ושירת האזינו שמשה שר בערוב ימיו. אחריה באים שירו של יהושע (יהושע י, יב-יג), שירת דבורה (שופטים ה), שירת חנה (שמואל-א' ב) ושירת דוד (שמואל-ב' כב). וישנו שירו של שלמה, שיר השירים, שעליו אמר רבי עקיבא "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים".[i] השיר העשירי עוד לא הושר. זהו שירו של משיח.[ii]
המקרא מדבר רבות על כוחה של המוזיקה לחדש את הנפש. כאשר שאול היה שקוע בדיכאון, דוד היה מנגן לו ורוחו הייתה שבה אליו (שמואל-א' טז). דוד עצמו היה ידוע כ"נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל-ב' כג, א). אלישע קרא למנגן כדי שרוח הנבואה תשרה עליו (מלכים-ב' ג, טו). הלויים שרו במקדש. בכל יום אנו מתחילים את תפילת שחרית ב"פסוקי דזמרא", פרקי שירה מתהלים, עם הקרשנדו המפואר שלהם, מזמור קנ, שכלי נגינה וקול אנושי, צלצלי תרועה וכל הנשמה, מצטרפים בו לשיר את תהילת י-ה.
המיסטיקנים הוסיפו לֶכֶת, ודיברו על היקום השר, על מה שפיתגורס כינה "מוזיקת הספֵרוֹת". לכך מכוון מזמור תהלים יט באומרו "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם" (פסוקים ב-ה).[iii] מתחת לדממה, בצליל שרק האוזן הפנימית שומעת, שרה הבריאה לבוראה.
כשאנחנו מתפללים איננו קוראים; אנחנו שרים. כשאנו לומדים תורה, איננו ממלמלים; אנחנו נוגנים. לכל טקסט ולכל זמן מנגינה משלהם. יש ניגונים שונים לשחרית, למנחה ולערבית; לתפילות החול, לתפילות השבת, לתפילות הרגָלים (ובמידת מה אפילו לכל רגל בפני עצמו), ולתפילות ימים נוראים. יש נגינות שונות לקריאה בתורה, לקריאה בהפטרה שמן הנביאים, ולקריאה בכתובים ובפרט במגילות. יש ניגון מיוחד ללימוד התורה שבעל פה, המשנה והגמרא. על פי המוזיקה לבדה אנחנו יכולים לדעת איזה מין יום הוא היום, ומהו סוג הטקסט שאנחנו שומעים. לכתבים ולזמנים היהודיים יש קידוד – לא בספרוֹת ולא בצבעים אלא במנגינות. מפת המילים הקדושות משורטטת בנעימוֹת ובשירים.
למוזיקה יש כוח מיוחד לעורר רגש. קחו לדוגמה את 'כל נדרי'. אין זו אפילו תפילה; זוהי נוסחה משפטית יבשה להתרת נדרים. אין ספק שמנגינתה העתיקה, חודרת העצמות, היא שהקנתה לה את מעמד-העל שיש לה בתודעה היהודית. קשה לשמוע את הצלילים הללו ולא להרגיש כעומדים לדין לפני האלוהים, בין המוני בית ישראל מכל המקומות ומכל הזמנים, להתחנן על הנפש. זהו קודש הקודשים של הנשמה היהודית.[iv] או דוגמה נוספת, מגילת איכה, בטעמיה הייחודיים. אי אפשר לשבת בקריאת מגילת איכה בתשעה באב ולא להרגיש את דמעותיהם של יהודי כל הדורות מתייסרים בצער אומתם ובוכים בהיזכרם במה שאבד, וכאבם טרי כאילו אך זה היום חרב המקדש. מילים בלי מנגינה הן כגוף בלי נשמה.
בטהובן כתב בראש כתב היד של הפרק השלישי ברביעייה בלה מינור שלו את המילים Neue Kraft fühlend, "הרגשה של עוצמה חדשה". זה הדבר שהמוזיקה מבטאת ומעוררת. זוהי שפת הרגש שלא נדחס בסד החיוור של החשיבה. לכך כיוון המלך דוד כששר לה' "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי; פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה, לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם" (תהלים ל, יב-יג). זהו כוחה של רוח אנושית ששום אלימות וטרור לא יחריבו.
בספרו 'מוזיקופיליה' סיפר אוליבר סאקס המנוח (לא קרוב משפחה שלי, לצערי) את סיפורו המרתק של קלייב וירינג, מוזיקולוג ידוע שלקה בזיהום מוחי הרסני.[v] התוצאה הייתה אמנזיה חמורה. הוא לא היה מסוגל לזכור שום דבר יותר משניות ספורות. כהגדרתה של אשתו דבורה, "נראה היה כאילו כל רגע של ערות היה רגע הערות הראשון". באין לו יכולת לשזור חוויות על חוט אחד, הוא נכלא בהווה נצחי שאין לו קשר עם מה שקרה רגע קודם לו. פעם מצאה אותו אשתו מחזיק שוקולד ביד אחת, ובידו השנייה מסיר ומחזיר את עטיפתו, מסיר ומחזיר וחוזר חלילה, ובכל פעם מכריז "תראי! הוא חדש!". "זה אותו שוקולד", אמרה לו. "לא", השיב, "תראי! הוא השתנה". לא היה לו עבר כלל.
שני דברים פרצו את מעטה הבידוד של וירינג. האחד היה אהבתו לאשתו. השני היה המוזיקה. הוא יכול לשיר, לנגן באורגן ואפילו לנצח על מקהלה במלוא כישרונו ומרצו הישנים. מה יש בה במוזיקה, שאל סאקס, שאִפשר לו בשעה שניגן או ניצח להתגבר על האמנזיה? הוא מציע תשובה: כשאנו "זוכרים" מנגינה, אנחנו מעלים בזיכרוננו תו אחד בכל רגע נתון, ובכל זאת כל תו עומד ביחס מוגדר למכלול – לכל מה שבא לפניו ואחריו. הוא מצטט את פילוסוף המוזיקה ויקטור צוקרקנדל שכתב, "שמיעת מלודיה היא לשמוע ולהיות ערוך לשמיעה, הכול בבת אחת. כל מלודיה מכריזה באוזנינו שהעבר יכול להיות שם בלי שייזכר, העתיד יכול להיות שם בלי להיות ידוע-מראש". המוזיקה היא המשכיות מוחשית המסוגלת לפעמים לאחות שברים קשים בתפיסת הזמן שלנו.
האמונה דומה למוזיקה יותר מכפי שהיא דומה למדע.[vi] המדע מפרק באנליזה, המוזיקה מאחה באינטגרציה. וכשם שהמוזיקה מחברת תו אל תו, הדת מחברת התרחשות אל התרחשות, חיים אל חיים, תקופה אל תקופה – למנגינה שמעל לזמן הפורצת אל תוך הזמן. אלוהים הוא המלחין והתמלילן. כולנו נקראנו להיות קולות במקהלתו, זמריו של שיר ה'. האמונה היא היכולת לשמוע את המוזיקה שמתחת לרעש.
המוזיקה היא אותות של שגב. הפילוסוף והמוזיקאי רוג'ר סקרוטון כותב שהיא "מפגש עם הסובייקט הטהור, המשוחרר מעולם האובייקטים ומציית לחוקי החופש בלבד".[vii] הוא מצטט את רילקה:
ראיתי פעם מורה מסביר לתלמידי כיתה נמוכה את ההבדל בין קניין גשמי לקניין רוחני. בהדרכתו, הם בנו דגם של ירושלים מקרטון. ואז הוא השמיע ברשמקול-קלטות – זה היה בימים הרחוקים ההם – שיר על ירושלים שקודם לכן לימד את התלמידים. בסוף השיעור עשה מעשה דרמטי מאוד: הוא קרע לגזרים את הדגם, וגם את סרט הקלטת. הוא שאל את הילדים, "עדיין יש לנו דגם?" לא, הם ענו. "עדיין יש לנו שיר?" והם ענו, כן.
קניין גשמי אובד, אך לא כן קניין רוחני. משה האיש אבד לנו. אבל שירתו עודנה בפינו.
[ii] מדרש תנחומא, בשלח י; מדרש זוטא, שיר השירים א, א.
[iii] ייתכן שהקַו, "קַוָּם", פירושו המיתר הרוטט של כלי הנגינה.
[iv] בטהובן התקרב למעלה זו בתווי הפתיחה של הפרק השישי ברביעייה בדו דיאז מינור אופוס 131, יצירתו הנשגבה והרוחנית ביותר.
[v] אוליבר סאקס, מוזיקופיליה: סיפורים על מוזיקה והמוח, מאנגלית: נעמי כרמל, אור יהודה: מחברות לספרות, 2009. פרק 15, "בתוך הרגע: מוזיקה ואמנזיה", עמ' 185–208.
[vi] אמרתי פעם לאתיאיסט המפורסם ריצ'רד דוקינס במהלך שיחת רדיו, "ריצ'רד, הדת היא מוזיקה, ואתה חירש-טונים". הוא ענה "זה נכון, אני חירש-טונים, אבל אין מוזיקה".
[vii] Roger Scruton, An Intelligent Person’s Guide to Philosophy, Duckworth, 1996, p. 151.
[viii] ריינר מריה רילקה, הסונטות לאורפאוס, מגרמנית: שמעון זנדבנק, תל אביב: עם עובד, 2007. חלק ב, סונטה 10, הבית האחרון (עמ' 46).
למה לדעתכם יש למוזיקה תפקיד חשוב כל כך ביהדות?
האם בטקסים ובתפילות שאתם מכירים יש מנגינות ושירים המדברים אליכם במיוחד?
"משה האיש אבד לנו. אבל שירתו עודנה בפינו". מה עלינו לעשות כדי להבטיח שלא נאבד אותה?
With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant &
Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.
“I have loved the Torah of R’ Chaim Schimmel ever since I first encountered it. It
strives to be not just about truth on the surface but also its connection to a
deeper truth beneath. Together with Anna, his remarkable wife of 60 years, they
built a life dedicated to love of family, community, and Torah. An extraordinary
couple who have moved me beyond measure by the example of their lives.” — Rabbi
Sacks
בחודש מארס 2015 קיימתי באוניברסיטת ייל שיחה פומבית עם נשיא האוניברסיטה פיטר סאלובֵיי. הנסיבות היו מרגשות למדי. השיחה נערכה לציון יובל השישים ל”מלגות מרשל” –…
הרוחניות של השיר
פרשת האזינו
SHARE
READ IN
DOWNLOAD PDF
שירת האזינו מניפה אותנו אל אחת מפסגותיה הגבוהות של הרוחניות היהודית. היא באה בסופו של חודש-ימים שמשה נאם בו באוזני העם. הוא סיפר לבני ישראל על תולדותיהם ועל ייעודים, ופירט באוזניהם את המצוות שיעשו אותם לחברה מיוחדת במינה, חברה של אנשים הקשורים בברית זה לזה – וקשורים בברית כולם יחד, וכל אחד לחוד, לאלוהים. הוא חידש את הברית הזו, ואז העביר את שרביט ההנהגה לתלמידו ויורשו יהושע. המעשה האחרון שיעשה הוא ברכה לעם, שבט אחר שבט. אבל קודם לכן, יש עוד דבר אחד שעליו לעשות. עליו לסכם את חזונו הנבואי בדרך שתישמר תמיד בזיכרונם של הבריות ותשמש להם מקור השראה. הוא ידע שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא מוזיקה. ועל כן, הדבר האחרון שעשה לפני שנתן לעמו את ברכות הפרידה היה ללמדם שיר.
במוזיקה יש משהו רוחני מאוד. כאשר הלשון שואפת אל השגב, והנפש משתוקקת להשתחרר מכוח הכבידה, השפה מתארגנת לכדי שיר. ההיסטוריה היהודית מושרת אולי יותר מכפי שהיא נקראת. חז"ל מנו עשרה שירים שהושרו ברגעים מכריעים בתולדות האומה. אלה הם שירם של בני ישראל במצרים (ראו ישעיה ל, כט), שירת הים (שמות טו), שירת הבאר (במדבר כא), ושירת האזינו שמשה שר בערוב ימיו. אחריה באים שירו של יהושע (יהושע י, יב-יג), שירת דבורה (שופטים ה), שירת חנה (שמואל-א' ב) ושירת דוד (שמואל-ב' כב). וישנו שירו של שלמה, שיר השירים, שעליו אמר רבי עקיבא "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים".[i] השיר העשירי עוד לא הושר. זהו שירו של משיח.[ii]
המקרא מדבר רבות על כוחה של המוזיקה לחדש את הנפש. כאשר שאול היה שקוע בדיכאון, דוד היה מנגן לו ורוחו הייתה שבה אליו (שמואל-א' טז). דוד עצמו היה ידוע כ"נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל-ב' כג, א). אלישע קרא למנגן כדי שרוח הנבואה תשרה עליו (מלכים-ב' ג, טו). הלויים שרו במקדש. בכל יום אנו מתחילים את תפילת שחרית ב"פסוקי דזמרא", פרקי שירה מתהלים, עם הקרשנדו המפואר שלהם, מזמור קנ, שכלי נגינה וקול אנושי, צלצלי תרועה וכל הנשמה, מצטרפים בו לשיר את תהילת י-ה.
המיסטיקנים הוסיפו לֶכֶת, ודיברו על היקום השר, על מה שפיתגורס כינה "מוזיקת הספֵרוֹת". לכך מכוון מזמור תהלים יט באומרו "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם" (פסוקים ב-ה).[iii] מתחת לדממה, בצליל שרק האוזן הפנימית שומעת, שרה הבריאה לבוראה.
כשאנחנו מתפללים איננו קוראים; אנחנו שרים. כשאנו לומדים תורה, איננו ממלמלים; אנחנו נוגנים. לכל טקסט ולכל זמן מנגינה משלהם. יש ניגונים שונים לשחרית, למנחה ולערבית; לתפילות החול, לתפילות השבת, לתפילות הרגָלים (ובמידת מה אפילו לכל רגל בפני עצמו), ולתפילות ימים נוראים. יש נגינות שונות לקריאה בתורה, לקריאה בהפטרה שמן הנביאים, ולקריאה בכתובים ובפרט במגילות. יש ניגון מיוחד ללימוד התורה שבעל פה, המשנה והגמרא. על פי המוזיקה לבדה אנחנו יכולים לדעת איזה מין יום הוא היום, ומהו סוג הטקסט שאנחנו שומעים. לכתבים ולזמנים היהודיים יש קידוד – לא בספרוֹת ולא בצבעים אלא במנגינות. מפת המילים הקדושות משורטטת בנעימוֹת ובשירים.
למוזיקה יש כוח מיוחד לעורר רגש. קחו לדוגמה את 'כל נדרי'. אין זו אפילו תפילה; זוהי נוסחה משפטית יבשה להתרת נדרים. אין ספק שמנגינתה העתיקה, חודרת העצמות, היא שהקנתה לה את מעמד-העל שיש לה בתודעה היהודית. קשה לשמוע את הצלילים הללו ולא להרגיש כעומדים לדין לפני האלוהים, בין המוני בית ישראל מכל המקומות ומכל הזמנים, להתחנן על הנפש. זהו קודש הקודשים של הנשמה היהודית.[iv] או דוגמה נוספת, מגילת איכה, בטעמיה הייחודיים. אי אפשר לשבת בקריאת מגילת איכה בתשעה באב ולא להרגיש את דמעותיהם של יהודי כל הדורות מתייסרים בצער אומתם ובוכים בהיזכרם במה שאבד, וכאבם טרי כאילו אך זה היום חרב המקדש. מילים בלי מנגינה הן כגוף בלי נשמה.
בטהובן כתב בראש כתב היד של הפרק השלישי ברביעייה בלה מינור שלו את המילים Neue Kraft fühlend, "הרגשה של עוצמה חדשה". זה הדבר שהמוזיקה מבטאת ומעוררת. זוהי שפת הרגש שלא נדחס בסד החיוור של החשיבה. לכך כיוון המלך דוד כששר לה' "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי; פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה, לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם" (תהלים ל, יב-יג). זהו כוחה של רוח אנושית ששום אלימות וטרור לא יחריבו.
בספרו 'מוזיקופיליה' סיפר אוליבר סאקס המנוח (לא קרוב משפחה שלי, לצערי) את סיפורו המרתק של קלייב וירינג, מוזיקולוג ידוע שלקה בזיהום מוחי הרסני.[v] התוצאה הייתה אמנזיה חמורה. הוא לא היה מסוגל לזכור שום דבר יותר משניות ספורות. כהגדרתה של אשתו דבורה, "נראה היה כאילו כל רגע של ערות היה רגע הערות הראשון". באין לו יכולת לשזור חוויות על חוט אחד, הוא נכלא בהווה נצחי שאין לו קשר עם מה שקרה רגע קודם לו. פעם מצאה אותו אשתו מחזיק שוקולד ביד אחת, ובידו השנייה מסיר ומחזיר את עטיפתו, מסיר ומחזיר וחוזר חלילה, ובכל פעם מכריז "תראי! הוא חדש!". "זה אותו שוקולד", אמרה לו. "לא", השיב, "תראי! הוא השתנה". לא היה לו עבר כלל.
שני דברים פרצו את מעטה הבידוד של וירינג. האחד היה אהבתו לאשתו. השני היה המוזיקה. הוא יכול לשיר, לנגן באורגן ואפילו לנצח על מקהלה במלוא כישרונו ומרצו הישנים. מה יש בה במוזיקה, שאל סאקס, שאִפשר לו בשעה שניגן או ניצח להתגבר על האמנזיה? הוא מציע תשובה: כשאנו "זוכרים" מנגינה, אנחנו מעלים בזיכרוננו תו אחד בכל רגע נתון, ובכל זאת כל תו עומד ביחס מוגדר למכלול – לכל מה שבא לפניו ואחריו. הוא מצטט את פילוסוף המוזיקה ויקטור צוקרקנדל שכתב, "שמיעת מלודיה היא לשמוע ולהיות ערוך לשמיעה, הכול בבת אחת. כל מלודיה מכריזה באוזנינו שהעבר יכול להיות שם בלי שייזכר, העתיד יכול להיות שם בלי להיות ידוע-מראש". המוזיקה היא המשכיות מוחשית המסוגלת לפעמים לאחות שברים קשים בתפיסת הזמן שלנו.
האמונה דומה למוזיקה יותר מכפי שהיא דומה למדע.[vi] המדע מפרק באנליזה, המוזיקה מאחה באינטגרציה. וכשם שהמוזיקה מחברת תו אל תו, הדת מחברת התרחשות אל התרחשות, חיים אל חיים, תקופה אל תקופה – למנגינה שמעל לזמן הפורצת אל תוך הזמן. אלוהים הוא המלחין והתמלילן. כולנו נקראנו להיות קולות במקהלתו, זמריו של שיר ה'. האמונה היא היכולת לשמוע את המוזיקה שמתחת לרעש.
המוזיקה היא אותות של שגב. הפילוסוף והמוזיקאי רוג'ר סקרוטון כותב שהיא "מפגש עם הסובייקט הטהור, המשוחרר מעולם האובייקטים ומציית לחוקי החופש בלבד".[vii] הוא מצטט את רילקה:
ההיסטוריה של הרוח היהודית כתובה בשיריה.
ראיתי פעם מורה מסביר לתלמידי כיתה נמוכה את ההבדל בין קניין גשמי לקניין רוחני. בהדרכתו, הם בנו דגם של ירושלים מקרטון. ואז הוא השמיע ברשמקול-קלטות – זה היה בימים הרחוקים ההם – שיר על ירושלים שקודם לכן לימד את התלמידים. בסוף השיעור עשה מעשה דרמטי מאוד: הוא קרע לגזרים את הדגם, וגם את סרט הקלטת. הוא שאל את הילדים, "עדיין יש לנו דגם?" לא, הם ענו. "עדיין יש לנו שיר?" והם ענו, כן.
קניין גשמי אובד, אך לא כן קניין רוחני. משה האיש אבד לנו. אבל שירתו עודנה בפינו.
[i] משנה, ידיים ג, ה.
[ii] מדרש תנחומא, בשלח י; מדרש זוטא, שיר השירים א, א.
[iii] ייתכן שהקַו, "קַוָּם", פירושו המיתר הרוטט של כלי הנגינה.
[iv] בטהובן התקרב למעלה זו בתווי הפתיחה של הפרק השישי ברביעייה בדו דיאז מינור אופוס 131, יצירתו הנשגבה והרוחנית ביותר.
[v] אוליבר סאקס, מוזיקופיליה: סיפורים על מוזיקה והמוח, מאנגלית: נעמי כרמל, אור יהודה: מחברות לספרות, 2009. פרק 15, "בתוך הרגע: מוזיקה ואמנזיה", עמ' 185–208.
[vi] אמרתי פעם לאתיאיסט המפורסם ריצ'רד דוקינס במהלך שיחת רדיו, "ריצ'רד, הדת היא מוזיקה, ואתה חירש-טונים". הוא ענה "זה נכון, אני חירש-טונים, אבל אין מוזיקה".
[vii] Roger Scruton, An Intelligent Person’s Guide to Philosophy, Duckworth, 1996, p. 151.
[viii] ריינר מריה רילקה, הסונטות לאורפאוס, מגרמנית: שמעון זנדבנק, תל אביב: עם עובד, 2007. חלק ב, סונטה 10, הבית האחרון (עמ' 46).
With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant & Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.
לְחַדֵּשׁ יָמֵינוּ
← Previousבורא עולם וארץ ישראל
Next →More on Ha’azinu
קשת היקום המוסרי
מנהיג קורא ליטול אחריות
מטר התורה
משה והאינטליגנציה הרגשית