אפשר ליישב את הסתירה בפשטות. בדיני שמיים, בצדק האלוהי, ה' אכן פוקד עוון אבות על בנים. המצווה בספר דברים, לעומת זאת, מכוונת לשופטים בשר ודם. איך יכולים בני תמותה לדעת באיזו מידה מושפע פושע מאבותיו, או משפיע על צאצאיו? אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. לכן, מבחינת הדין הפלילי, הפושע אשם, ורק הוא; לא אלה שאולי עיצבו את אופיו.
ובכל זאת, העניין איננו כה פשוט. ירמיהו ויחזקאל, שני הנביאים הגדולים של גלות בבל, מציגים שוב את עיקרון האחריות האישית. שניהם תוקפים מָשָל נוקב שהיה כנראה נפוץ בימיהם – "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", כלומר בנים נענשים בעוון אבות. ירמיהו אומר:
הנביאים אינם מדברים על סדרי הדין בבית המשפט ועל אחריות פלילית. הם מדברים על דרכי הצדק והמשפט של אלוהים. הם נותנים לעם תקווה באחת מנקודות השפל בהיסטוריה היהודית: חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון בידי הבבלים. העם, היושב ובוכה על נהרות בבל, כבר שכח אולי את התקווה. גולי בבל נידונו על חטאי אבותיהם, שדרדרו את העם אל המצוקה הנואשת הזו, ונראה היה כי גלותם תימשך עוד דורות רבים, עד אין קץ. "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ", מצטט ה' את הגולים באוזני יחזקאל בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז, יא). יחזקאל וירמיהו לחמו נגד הייאוש הזה. עתידו של העם, אמרו, נתון בידיו. אם ישוב אל ה', ה' ישיבו אל ארצו. בני הדור הזה לא יישאו את אשמת אבותיהם. שיני הבנים לא תקהינה מבוסר החטא שאכלו האבות.
ואם כן, חזרה קושייתנו למקומה: איך מתיישבים דברי ירמיהו ויחזקאל עם האמור בי"ג המידות, שה' פוקד עוון אבות על בנים? חז"ל הבחינו בכך, ותשובתם מרחיקת לכת: על פי התנא רבי יוסי בר חנינא, "ארבע גזירות גזר משה רבנו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום" – וזו אחת מהן: "משה אמר 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים', בא יחזקאל וביטלה: 'הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת'".[1] הנביאים ביטלו אחת מי"ג המידות!
חז"ל נשאו את דגל האחריות האישית. הם דחו את האפשרות שצאצאיו של חוטא ייענשו בגללו, אפילו בידי שמיים. לכן פירשו מחדש כל פסוק המעורר רושם הפוך. עמדתם העקרונית היא שהפסוק "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" נוגע לבנים "שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר חוטאים גם הם.[2] במקומות שהמקרא מספר בהם על מקרים שילדים הוענשו בהם יחד עם הוריהם, חז"ל מפרשים כי היה בידי הילדים למחות כלפי אבותיהם, או אף להצילם מן החטא, אך הם לא מחו. וכדברי הרמב"ם, "כל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן".[3]
האִם, אם כן, רעיון האחריות האישית איחר להגיע ליהדות – כטענתם של כמה חוקרים? נראה מאוד שלא. כבר במחלוקת קורח, כשה' אייֵם לכַלות את עדת בני ישראל כולה, אמרו לו משה ואהרן: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?" (במדבר טז, כ). כאשר החלה מגפה בעם בעקבות חטא המִפקד של דוד, התפלל דוד לה': "הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ? תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי" (שמואל ב' כד, יז). עיקרון האחריות האישית הוא עיקרון יסודי ביהדות, כמו גם ביתר תרבויות המזרח הקדום.[4]
נראה כי לא התפתחות היסטורית לפנינו, אלא שתי דרכי הסתכלות על האחריות האישית: פלילית – ומוסרית. מבחינה משפטית, רק הפושע אחראי למעשהו. אך התורה מבקשת לומר לנו שאנחנו שומרי אחֵינו; יש לנו אחריות כהורים, כשכנים, כבני-עיר, כאזרחים, כבני-ברית. כולנו אחראים לבריאותה הרוחנית והמוסרית של החברה. "כל ישראל ערֵבים זה בזה", אמרו חז"ל. אחריות משפטית היא דבר אחד, והוא קל להגדרה. אבל אחריות מוסרית היא דבר רחב הרבה יותר, ומתוך כך גם מטושטש יותר. כדברי הרמב"ם על מצוות התוכחה: "ואין ראוי שיאמר, 'אחַר שאני לא אחטא, אם יחטא אחר זולתי מה לי עם אלוהיו?'. זה הֵפך התורה".[5]
בייחוד נכון הדבר באשר ליחסי הורים וילדים. אברהם אבינו נבחר, אומרת התורה, "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). חובת ההורים לחנך את ילדיהם היא מאבני היסוד של היהדות. היא מופיעה בשתיים משלוש הפרשיות של קריאת שמע, ובקטעים המצוטטים בחטיבת ארבעת הבנים בהגדה של פסח. על פי הרמב"ם, אחד מארבעת העוונות הגדולים, אלה שהחוטא בהם "אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו", הוא עוונו של "הרואה בנו בתרבות רעה, ואינו ממחה בידו". זאת כי "הואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו היה פורש" מהתרבות הרעה. על כן, האב נחשב כאילו "החטיא אותו" באופן פעיל.[6]
וזהו הקול הקורא אלינו משלוש עשרה המידות. אין לנו אחריות פלילית לא לחטאי הורינו ולא לחטאי ילדינו. אבל במובן עמוק יותר, אמורפי יותר, למעשינו ולאורחות חיינו יש השפעה על בנינו, וגם על נכדינו ועל נינינו.
ההשפעה הזו תוארה לאחרונה באופן מטלטל במיוחד בספריהם של שניים מהמבקרים החברתיים המעמיקים ביותר בארצות הברית: צ'רלס מאריי ממכון אנטרפרייז ורוברט פאטנם מאוניברסיטת הארוורד. למרות השוני העצום בין גישותיהם הפוליטיות, מאריי בספרו 'מתפרקים' (Coming Apart) ופאטנם בספרו 'הילדים שלנו' (Our Kids) משמיעים נבואת זעם כמעט זהה בדבר האסון החברתי שבדרך. לדעת פאטנם, "החלום האמריקני נתון במשבר".[7] לדעת מאריי, התפצלות החברה האמריקנית לשני מעמדות שיכולת הניידות ביניהם פוחתת והולכת "תשים קץ למה שעשה את אמריקה לאמריקה".[8]
תמצית טענתם היא שבנקודה מסוימת, בשלהי שנות החמישים או בתחילת שנות השישים, שורה ארוכה של מוסדות חברתיים ושל קודים מוסריים החלה להתפורר. חל פיחות בערכם של הנישואים. משפחות החלו להתפרק. יותר ויותר ילדים גדלו בלי קשר איתן עם הוריהם הביולוגיים. צורות חדשות של עוני בקרב ילדים החלו להופיע, ונפוצו תחלואים חברתיים כגון התמכרות לסמים ולאלכוהול, הריונות של נערות, עבריינות נוער ואבטלה בשכונות של בעלי הכנסה נמוכה. המעמדות הגבוהים נחלצו עם הזמן מן הסכנה, ושם עוסקים במרץ בהכשרת הדור הצעיר להישגיות – בשעה שבצד האחר של הקשת החברתית גדלים הילדים בלי תקווה של ממש לחינוך טוב, להתקדמות בחברה ולהצלחה מקצועית. החלום האמריקני של הזדמנות לכולם מתבלה והולך.
ההתפתחות הזו טרגית, מפני שלרגע שכחו הבריות את האמת שמלמד אותנו התנ"ך – שמה שאנחנו עושים משפיע לא רק עלינו. הוא ישפיע על ילדינו, עד דור שלישי ורביעי. אפילו גדול הליברטריאנים בעת החדשה, הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל, כתב:
עצם גרימת קיומו של בן-אנוש היא אחת מהפעולות האחראיות ביותר במעגל חייהם של בני האדם. לקבל על עצמך אחריות זו – להעניק חיים שיוכלו להיות קללה או ברכה – אלא אם יהיו לוולד לפחות הסיכויים הרגילים לקיום רצוי, הרי זה פשע נגד אותו יצור.[9]
אם איננו משמשים הורים טובים לילדינו, אולי אין לנו אחריות פלילית, אך בני הדור הבא – שלנו ושל החברה כולה – ישלמו את המחיר. עוונֵנו יִיפָּקד עליהם.
[7] Robert Putnam, Our Kids: The American Dream in Crisis, New York: Simon & Schuster, 2015.
[8] Charles Murray, Coming Apart: The State of White America, 1960–2010, New York: Crown Forum, 2012, p. 11.
[9] ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, 2006, עמ' 129.
מהן החובות היסודיות של הורה כלפי ילדיו?
באיזו מידה, לדעתכם, צריכים ילדים לקחת אחריות על השגיאות שלהם?
באיזו מידה, לדעתכם, צריכים כל היהודים לקחת אחריות זה כלפי זה?
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant &
Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was
giving.
פרשת כי תישא מספרת על אחד האירועים המזעזעים ביותר בארבעים שנות הנדודים במדבר. פחות משישה שבועות אחרי ההתגלות הגדולה ביותר בתולדות הדתות, פגישתם של בני…
מספַּר המצוות בפרשה הוא הגדול בפרשיות התורה. אחדות מהן עוררו דיונים ומחלוקות רבים במיוחד, בפרט שתיים המופיעות בתחילתה: דין “אשת יפת תואר” ודין “בן סורר…
על שילשים ועל ריבעים
כי תצא
SHARE
LISTEN
READ IN
DOWNLOAD PDF
בתורה ישנה לכאורה סתירה יסודית. מצד אחד, ב"שלוש-עשרה מידות" נאמר כי ה' הוא א-ל "רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת ... וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה; פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות לד, ז). משמע, צאצאים משלמים על חטאי אבותיהם. מנגד, בפרשת השבוע שלנו נאמר במפורש ההפך:
ציווי זה אף חוזר ומצוטט בספר מלכים, בעניין המלך אמציה בן יואש שנהג על פיו:
אפשר ליישב את הסתירה בפשטות. בדיני שמיים, בצדק האלוהי, ה' אכן פוקד עוון אבות על בנים. המצווה בספר דברים, לעומת זאת, מכוונת לשופטים בשר ודם. איך יכולים בני תמותה לדעת באיזו מידה מושפע פושע מאבותיו, או משפיע על צאצאיו? אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. לכן, מבחינת הדין הפלילי, הפושע אשם, ורק הוא; לא אלה שאולי עיצבו את אופיו.
ובכל זאת, העניין איננו כה פשוט. ירמיהו ויחזקאל, שני הנביאים הגדולים של גלות בבל, מציגים שוב את עיקרון האחריות האישית. שניהם תוקפים מָשָל נוקב שהיה כנראה נפוץ בימיהם – "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", כלומר בנים נענשים בעוון אבות. ירמיהו אומר:
ויחזקאל –
הנביאים אינם מדברים על סדרי הדין בבית המשפט ועל אחריות פלילית. הם מדברים על דרכי הצדק והמשפט של אלוהים. הם נותנים לעם תקווה באחת מנקודות השפל בהיסטוריה היהודית: חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון בידי הבבלים. העם, היושב ובוכה על נהרות בבל, כבר שכח אולי את התקווה. גולי בבל נידונו על חטאי אבותיהם, שדרדרו את העם אל המצוקה הנואשת הזו, ונראה היה כי גלותם תימשך עוד דורות רבים, עד אין קץ. "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ", מצטט ה' את הגולים באוזני יחזקאל בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז, יא). יחזקאל וירמיהו לחמו נגד הייאוש הזה. עתידו של העם, אמרו, נתון בידיו. אם ישוב אל ה', ה' ישיבו אל ארצו. בני הדור הזה לא יישאו את אשמת אבותיהם. שיני הבנים לא תקהינה מבוסר החטא שאכלו האבות.
ואם כן, חזרה קושייתנו למקומה: איך מתיישבים דברי ירמיהו ויחזקאל עם האמור בי"ג המידות, שה' פוקד עוון אבות על בנים? חז"ל הבחינו בכך, ותשובתם מרחיקת לכת: על פי התנא רבי יוסי בר חנינא, "ארבע גזירות גזר משה רבנו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום" – וזו אחת מהן: "משה אמר 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים', בא יחזקאל וביטלה: 'הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת'".[1] הנביאים ביטלו אחת מי"ג המידות!
חז"ל נשאו את דגל האחריות האישית. הם דחו את האפשרות שצאצאיו של חוטא ייענשו בגללו, אפילו בידי שמיים. לכן פירשו מחדש כל פסוק המעורר רושם הפוך. עמדתם העקרונית היא שהפסוק "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" נוגע לבנים "שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר חוטאים גם הם.[2] במקומות שהמקרא מספר בהם על מקרים שילדים הוענשו בהם יחד עם הוריהם, חז"ל מפרשים כי היה בידי הילדים למחות כלפי אבותיהם, או אף להצילם מן החטא, אך הם לא מחו. וכדברי הרמב"ם, "כל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן".[3]
האִם, אם כן, רעיון האחריות האישית איחר להגיע ליהדות – כטענתם של כמה חוקרים? נראה מאוד שלא. כבר במחלוקת קורח, כשה' אייֵם לכַלות את עדת בני ישראל כולה, אמרו לו משה ואהרן: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?" (במדבר טז, כ). כאשר החלה מגפה בעם בעקבות חטא המִפקד של דוד, התפלל דוד לה': "הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ? תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי" (שמואל ב' כד, יז). עיקרון האחריות האישית הוא עיקרון יסודי ביהדות, כמו גם ביתר תרבויות המזרח הקדום.[4]
נראה כי לא התפתחות היסטורית לפנינו, אלא שתי דרכי הסתכלות על האחריות האישית: פלילית – ומוסרית. מבחינה משפטית, רק הפושע אחראי למעשהו. אך התורה מבקשת לומר לנו שאנחנו שומרי אחֵינו; יש לנו אחריות כהורים, כשכנים, כבני-עיר, כאזרחים, כבני-ברית. כולנו אחראים לבריאותה הרוחנית והמוסרית של החברה. "כל ישראל ערֵבים זה בזה", אמרו חז"ל. אחריות משפטית היא דבר אחד, והוא קל להגדרה. אבל אחריות מוסרית היא דבר רחב הרבה יותר, ומתוך כך גם מטושטש יותר. כדברי הרמב"ם על מצוות התוכחה: "ואין ראוי שיאמר, 'אחַר שאני לא אחטא, אם יחטא אחר זולתי מה לי עם אלוהיו?'. זה הֵפך התורה".[5]
בייחוד נכון הדבר באשר ליחסי הורים וילדים. אברהם אבינו נבחר, אומרת התורה, "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). חובת ההורים לחנך את ילדיהם היא מאבני היסוד של היהדות. היא מופיעה בשתיים משלוש הפרשיות של קריאת שמע, ובקטעים המצוטטים בחטיבת ארבעת הבנים בהגדה של פסח. על פי הרמב"ם, אחד מארבעת העוונות הגדולים, אלה שהחוטא בהם "אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו", הוא עוונו של "הרואה בנו בתרבות רעה, ואינו ממחה בידו". זאת כי "הואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו היה פורש" מהתרבות הרעה. על כן, האב נחשב כאילו "החטיא אותו" באופן פעיל.[6]
וזהו הקול הקורא אלינו משלוש עשרה המידות. אין לנו אחריות פלילית לא לחטאי הורינו ולא לחטאי ילדינו. אבל במובן עמוק יותר, אמורפי יותר, למעשינו ולאורחות חיינו יש השפעה על בנינו, וגם על נכדינו ועל נינינו.
ההשפעה הזו תוארה לאחרונה באופן מטלטל במיוחד בספריהם של שניים מהמבקרים החברתיים המעמיקים ביותר בארצות הברית: צ'רלס מאריי ממכון אנטרפרייז ורוברט פאטנם מאוניברסיטת הארוורד. למרות השוני העצום בין גישותיהם הפוליטיות, מאריי בספרו 'מתפרקים' (Coming Apart) ופאטנם בספרו 'הילדים שלנו' (Our Kids) משמיעים נבואת זעם כמעט זהה בדבר האסון החברתי שבדרך. לדעת פאטנם, "החלום האמריקני נתון במשבר".[7] לדעת מאריי, התפצלות החברה האמריקנית לשני מעמדות שיכולת הניידות ביניהם פוחתת והולכת "תשים קץ למה שעשה את אמריקה לאמריקה".[8]
תמצית טענתם היא שבנקודה מסוימת, בשלהי שנות החמישים או בתחילת שנות השישים, שורה ארוכה של מוסדות חברתיים ושל קודים מוסריים החלה להתפורר. חל פיחות בערכם של הנישואים. משפחות החלו להתפרק. יותר ויותר ילדים גדלו בלי קשר איתן עם הוריהם הביולוגיים. צורות חדשות של עוני בקרב ילדים החלו להופיע, ונפוצו תחלואים חברתיים כגון התמכרות לסמים ולאלכוהול, הריונות של נערות, עבריינות נוער ואבטלה בשכונות של בעלי הכנסה נמוכה. המעמדות הגבוהים נחלצו עם הזמן מן הסכנה, ושם עוסקים במרץ בהכשרת הדור הצעיר להישגיות – בשעה שבצד האחר של הקשת החברתית גדלים הילדים בלי תקווה של ממש לחינוך טוב, להתקדמות בחברה ולהצלחה מקצועית. החלום האמריקני של הזדמנות לכולם מתבלה והולך.
ההתפתחות הזו טרגית, מפני שלרגע שכחו הבריות את האמת שמלמד אותנו התנ"ך – שמה שאנחנו עושים משפיע לא רק עלינו. הוא ישפיע על ילדינו, עד דור שלישי ורביעי. אפילו גדול הליברטריאנים בעת החדשה, הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל, כתב:
אם איננו משמשים הורים טובים לילדינו, אולי אין לנו אחריות פלילית, אך בני הדור הבא – שלנו ושל החברה כולה – ישלמו את המחיר. עוונֵנו יִיפָּקד עליהם.
[1] מכות כד ע"א.
[2] ברכות ז ע"א; סנהדרין כז ע"ב.
[3] רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות ו, ז.
[4] ראו יחזקאל קאופמן, תולדות האמונה הישראלית, ירושלים ותל אביב: מוסד ביאליק ודביר, כרך ב, פרק יט: תורת הגמול.
[5] רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה רה.
[6] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ד, א.
[7] Robert Putnam, Our Kids: The American Dream in Crisis, New York: Simon & Schuster, 2015.
[8] Charles Murray, Coming Apart: The State of White America, 1960–2010, New York: Crown Forum, 2012, p. 11.
[9] ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, 2006, עמ' 129.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.
אחריות סביבתית
← Previousהמנון לשמחה
Next →More on Ki Teitse
לא על האהבה לבדה
המנון לשמחה
זיכרון הוא זהות
בין אמת לשלום
הון חברתי וחמורים רובצים
נגד השנאה
האם האהבה גוברת על הכול?
רווחת החיות
שבת: היום הראשון או האחרון?
כעס: הוראות שימוש
הייתכנו רחמים בלי דין?
משה מתיר נדר