ההיגיון בדין זה ברור. בישראל הקדומה, הבכור זכה בנתח כפול מן הירושה.[1] דין זה משמיענו שהדבר אינו נתון לשיקול דעתו של האב. האב אינו יכול להחליט להעביר את זכות-היתר הזו לבן אחר. ובפרט אסור לו לעשות זאת מתוך העדפה כלפי בנה של הרעיה שהוא אוהב יותר.
שלוש המצוות הפותחות את הפרשה – "אשת יפת תואר" שנשבתה במלחמה, דין הירושה שהזכרנו לעיל, ודין "בן סורר ומורה" – עוסקות כולן בקלקולים במשפחה. חז"ל אמרו שהן ניתנו בסדר זה כדי לרמוז שאדם הלוקח לו לאישה שבוית מלחמה יסבול מסכסוכים בתוך המשפחה, והתוצאה תהיה בן עבריין.[2] הנישואים הם בעיני היהדות אבן היסוד של החברה. קלקולים בחיי הנישואים יובילו לקלקולים בכל מקום.
עד כאן הכול ברור. הבעיה היא שדין בן האהובה ובן השנואה עומד לכאורה בניגוד חד לאחד הסיפורים המרכזיים בתורה – סיפור יעקב ושתי נשיו, לאה ורחל. התורה עצמה טורחת להדגיש זאת בשותלה רמזים לשוניים עבים כפיל הקושרים בין הסיפור שבספר בראשית לבין המצווה שבספר דברים. אחד הרמזים הללו הוא צמד ההפכים "אהובה" ו"שנואה" החוזר ונשנה במצווה שלנו: במילים אלו עצמן מתאר הכתוב בספר בראשית את לאה ורחל.
כזכור, יעקב שברח אל בית דודו לָבָן התאהב בבתו הצעירה רחל, ועל פי דרישת לבן עבד שבע שנים כדי לקבל את ידה – אך בליל הכלולות החליפהּ לבן בלאה. כשהתלונן יעקב "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?", ענה לו לבן באירוניה עוקצנית, המרמזת למעשיו של יעקב עצמו עם עשו אחיו:
המילה "שנואה" מופיעה רק שש פעמים בתורה כולה. את כולן ציטטנו פה. פעמיים ביחס ללאה, וארבע פעמים בדין שבפרשתנו.
ויש זיקה מילולית נוספת בין המצווה לבין הסיפור, חזקה אפילו יותר. הביטוי המיוחד "ראשית אונו", המתאר את הבכור כראשית כוחו של אביו מולידו, מופיע בתורה רק פעמיים: אצלנו ("כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה"), וביחס לראובן, בכורה של לאה, בברכות יעקב לבניו:
לנוכח ההקבלות התכניות והלשוניות הללו, כל קורא קשוב יזהה על כורחו ממש את המצווה שבספר דברים כפרשנות שלאחר-מעשה על התנהגותו של יעקב כלפי בניו. אלא שכאמור – התנהגות זו של יעקב הפוכה מזו שנדרשת במצווה. יעקב העביר גם העביר את הבכורה מראובן, בכורו האמתי, בנה של לאה האהובה-פחות, ליוסף, בנה הבכור של אשתו האהובה רחל. כך אמר ליוסף:
כלומר, יוסף יקבל חלק כפול בירושה, על ידי החשבת כל אחד משני בניו כבן של יעקב: כשבט משבטי ישראל. ראובן אמור היה לקבל נחלה כפולה – והנה דווקא יוסף זוכה לכך.
איך ניישב סתירה זו בין דברים לבראשית, בין הלכה למעשה? ייתכן שהעיקרון שקבעו חז"ל, שהאבות שמרו מצוות עוד לפני מתן תורה, הוא רק על דרך הקירוב. במתן תורה השתנו פרטיהם של חלק מהדינים. כך, למשל, רמב"ן מציין שהייבום המתואר בסיפור יהודה ותמר שונה מעט מזה המותווה במצווה שבספר דברים.[3]
אין זו הסתירה-לכאורה היחידה בין מעשי האבות לבין המצוות שניתנו לבנים. יש עוד, ואחת הבולטות שבהן היא העובדה שיעקב התחתן עם שתי אחיות בניגוד לאיסור תורה מפורש (ויקרא יח, יח). הפתרון של הרמב"ן לכל הסתירות הללו – פתרון אלגנטי, הנגזר מעמדתו הרדיקלית בדבר הקשר בין ארץ ישראל לבין המצוות – הוא שהאבות שמרו את מצוות התורה רק כאשר התגוררו בארץ ישראל.[4] יעקב התחתן עם האחיות כשהיה בבית לבן בחרן – בתחום טורקיה של ימינו. העברת הבכורה ליוסף נעשתה במצרים.
אברבנאל מציע הסבר אחר. הוא אומר שיעקב העביר את הזכות לכפל ירושה מראובן ליוסף כי ה' אמר לו לעשות כך. ואם כן, המצווה בספר דברים מרמזת לסיפור בספר בראשית כדי להבהיר שמקרה יוסף היה יוצא דופן, לא תקדים.
פתרון שלישי מציע ר' עובדיה ספוֹרנו. לדבריו, האיסור שבספר דברים חל רק כאשר העברת הבכורה נעשית משום שהאב אוהב אישה אחת יותר מצָרתה. הוא אינו חל כאשר הבכור נאשם בחטא חמור וראוי לעונש של שלילת הבכורה. לכך מכוונים דברי יעקב על ערש דווי לראובן, שאת תחילתם ציטטנו קודם. הנה הברכה לראובן במלואה:
ואולי אפשר להציע פתרון מסוג אחר. התורה מיוחדת בכך שהיא, בעת ובעונה אחת, ספר חוקים (וזה פירושה הראשי של המילה תורה, מלשון הוראה) וספר היסטוריה. בכל התרבויות האחרות, אלו הן שתי סוגות נבדלות. ישנו החוק, שהוא מענה לשאלה "מה מותר, מה צריך ומה אסור לעשות?"; וישנה ההיסטוריה, שהיא תשובה לשאלה "מה קרה?". שתי מלכויות של תוכן שאין האחת בהן נוגעת בחברתה.
לא כן ביהדות. במקרים רבים, במיוחד במה שקרוי בתורה "משפט", כלומר הדין האזרחי, יש חיבור בין חוק להיסטוריה, בין מה שקרה לבין מה שצריך לעשות.[5] כך, למשל, חלק נכבד מחוקי התורה נובעים ישירות מחוויית העבדות במצרים – כמו לומר: אבותינו סבלו מדבר זה במצרים, ולכן אל תעשו אותו. אל תתעמרו בפועלים שלכם. אל תאפשרו לבן-עמכם להיות עבד כל ימי חייו. אל תותירו את העבדים ואת השכירים שלכם בלי יום מנוחה שבועי. וכן הלאה.
לא כל מצוות התורה הן כאלו, אך חלקן כן. הם מגלמות אמִתוֹת שנלמדו מן הניסיון, תפיסת צדק שעוצבה בידי הלקח ההיסטורי. התורה רואה בעבר מדריך לעתיד: לפעמים על דרך החיוב, אך לפעמים על דרך השלילה. ספר בראשית אומר לנו, בין היתר, שההעדפה שיעקב נקט בבית – כלפי רחל על חשבון לאה, וכלפי יוסף על חשבון ראובן – גרמה למתח בלתי פוסק. היא גרמה לכך שהאחים מכרו את יוסף וכמעט שהרגוהו. לפי אבן עזרא, התמרמרותם של צאצאי ראובן עברה מדור לדור, והיא שהדריכה את דתן ואבירם, בני שבט ראובן, שחברו לקורח במרד נגד משה.[6]
יעקב עשה מה שעשה מתוך אהבה. רגשותיו כלפי רחל הציפו אותו, וכמוהם רגשותיו כלפי יוסף בנה הבכור. האהבה היא ערך מרכזי ביהדות: לא רק אהבה שבין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם, אלא גם אהבת ה', אהבת הרֵע ואהבת הגֵר. אבל האהבה אינה חזות הכול. גם צדק חייב להיות, וגם שוויון בפני החוק. הכרחי שכולם ירגישו שהחוק וההוגנות נמצאים באותו צד של המתרס. אי אפשר לבנות חברה על האהבה לבדה. האהבה מאחדת, אבל היא גם מפלגת. היא מותירה מאחוריה את האהובים-פחות, המרגישים נטושים, זנוחים, מבוזים, "שנואים". בהתהלכה לה יפה וקורנת ובוערת, היא עלולה להתוות שובל חרוך של מריבות וקנאה ולחולל מערבולות של אלימות ונקמה.
זהו הדבר שהתורה אומרת לנו ביוצרה זיקות מילוליות בין החוק שבפרשתנו לבין סיפורם של יעקב ובניו בספר בראשית. היא מלמדת אותנו שהחוק איננו שרירותי. הוא מושרש בניסיון ההיסטורי. חוק הוא גם תיקון, הוא דרך להחזיר למוטב את מה שהשתבש בעבר. אנחנו צריכים ללמוד לאהוב; אבל אנחנו צריכים גם לדעת את מגבלותיה של האהבה ולהכיר בחשיבותם של הצדק וההוגנות במשפחה ובחברה.
[1] הדבר משתמע כבר בסיפור יעקב, ראובן ויוסף. על כך ראו להלן. חז"ל הסיקו זאת גם מסיפור בנות צלפחד. ראו במדבר כז, ז ותלמוד בבלי, בבא בתרא קיח ע"ב.
[5] זה נושא ספרו הידוע של רוברט קאבר נומוס ונראטיב (מאנגלית: אביעד שטיר, ירושלים: שלם, תשע"ב). קאבר סבר כי "שום קבוצה של מוסדות משפטיים או של פרֶסקריפציות אינה יכולה להתקיים בנפרד מן הנראטיבים המקצים לה מקום ומקנים לה משמעות. לצד כל חוקה קיים אפּוס, לצד כל עשרת דיברות קיימים כתבי קודש" (שם, הקדמה, עמ' 1).
איזה לקח נוכל להפיק לחיינו שלנו מסיפור יעקב ומשפחתו?
האם זכור לכם מקרה שאדם קיבל החלטה בגלל אהבה, והיא הייתה החלטה שגויה?
מדוע אהבה אינה מספיקה? אילו עוד ערכים אנחנו צריכים בחברה?
With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant &
Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.
“I have loved the Torah of R’ Chaim Schimmel ever since I first encountered it. It
strives to be not just about truth on the surface but also its connection to a
deeper truth beneath. Together with Anna, his remarkable wife of 60 years, they
built a life dedicated to love of family, community, and Torah. An extraordinary
couple who have moved me beyond measure by the example of their lives.” — Rabbi
Sacks
פרשת כי תישא מספרת על אחד האירועים המזעזעים ביותר בארבעים שנות הנדודים במדבר. פחות משישה שבועות אחרי ההתגלות הגדולה ביותר בתולדות הדתות, פגישתם של בני…
בתורה ישנה לכאורה סתירה יסודית. מצד אחד, ב”שלוש-עשרה מידות” נאמר כי ה’ הוא א-ל “רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת … וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה;…
מספַּר המצוות בפרשה הוא הגדול בפרשיות התורה. אחדות מהן עוררו דיונים ומחלוקות רבים במיוחד, בפרט שתיים המופיעות בתחילתה: דין “אשת יפת תואר” ודין “בן סורר…
לא על האהבה לבדה
פרשת כי תצא
SHARE
READ IN
DOWNLOAD PDF
פרשתנו עמוסה במצוות, ואחת מהן מעניינת במיוחד. הנה היא:
ההיגיון בדין זה ברור. בישראל הקדומה, הבכור זכה בנתח כפול מן הירושה.[1] דין זה משמיענו שהדבר אינו נתון לשיקול דעתו של האב. האב אינו יכול להחליט להעביר את זכות-היתר הזו לבן אחר. ובפרט אסור לו לעשות זאת מתוך העדפה כלפי בנה של הרעיה שהוא אוהב יותר.
שלוש המצוות הפותחות את הפרשה – "אשת יפת תואר" שנשבתה במלחמה, דין הירושה שהזכרנו לעיל, ודין "בן סורר ומורה" – עוסקות כולן בקלקולים במשפחה. חז"ל אמרו שהן ניתנו בסדר זה כדי לרמוז שאדם הלוקח לו לאישה שבוית מלחמה יסבול מסכסוכים בתוך המשפחה, והתוצאה תהיה בן עבריין.[2] הנישואים הם בעיני היהדות אבן היסוד של החברה. קלקולים בחיי הנישואים יובילו לקלקולים בכל מקום.
עד כאן הכול ברור. הבעיה היא שדין בן האהובה ובן השנואה עומד לכאורה בניגוד חד לאחד הסיפורים המרכזיים בתורה – סיפור יעקב ושתי נשיו, לאה ורחל. התורה עצמה טורחת להדגיש זאת בשותלה רמזים לשוניים עבים כפיל הקושרים בין הסיפור שבספר בראשית לבין המצווה שבספר דברים. אחד הרמזים הללו הוא צמד ההפכים "אהובה" ו"שנואה" החוזר ונשנה במצווה שלנו: במילים אלו עצמן מתאר הכתוב בספר בראשית את לאה ורחל.
כזכור, יעקב שברח אל בית דודו לָבָן התאהב בבתו הצעירה רחל, ועל פי דרישת לבן עבד שבע שנים כדי לקבל את ידה – אך בליל הכלולות החליפהּ לבן בלאה. כשהתלונן יעקב "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?", ענה לו לבן באירוניה עוקצנית, המרמזת למעשיו של יעקב עצמו עם עשו אחיו:
יעקב נאלץ להסכים לעבוד שבע שנים נוספות תמורת רחל.
החתונה השנייה התקיימה רק שבוע אחרי הראשונה. ואז מספר הכתוב:
לאה קראה לבנה הבכור ראובן, אך הוסיפה לכאוב את היותה הרעיה האהובה-פחות. וכך מסופר על הולדת בנה השני:
המילה "שנואה" מופיעה רק שש פעמים בתורה כולה. את כולן ציטטנו פה. פעמיים ביחס ללאה, וארבע פעמים בדין שבפרשתנו.
ויש זיקה מילולית נוספת בין המצווה לבין הסיפור, חזקה אפילו יותר. הביטוי המיוחד "ראשית אונו", המתאר את הבכור כראשית כוחו של אביו מולידו, מופיע בתורה רק פעמיים: אצלנו ("כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה"), וביחס לראובן, בכורה של לאה, בברכות יעקב לבניו:
לנוכח ההקבלות התכניות והלשוניות הללו, כל קורא קשוב יזהה על כורחו ממש את המצווה שבספר דברים כפרשנות שלאחר-מעשה על התנהגותו של יעקב כלפי בניו. אלא שכאמור – התנהגות זו של יעקב הפוכה מזו שנדרשת במצווה. יעקב העביר גם העביר את הבכורה מראובן, בכורו האמתי, בנה של לאה האהובה-פחות, ליוסף, בנה הבכור של אשתו האהובה רחל. כך אמר ליוסף:
כלומר, יוסף יקבל חלק כפול בירושה, על ידי החשבת כל אחד משני בניו כבן של יעקב: כשבט משבטי ישראל. ראובן אמור היה לקבל נחלה כפולה – והנה דווקא יוסף זוכה לכך.
איך ניישב סתירה זו בין דברים לבראשית, בין הלכה למעשה? ייתכן שהעיקרון שקבעו חז"ל, שהאבות שמרו מצוות עוד לפני מתן תורה, הוא רק על דרך הקירוב. במתן תורה השתנו פרטיהם של חלק מהדינים. כך, למשל, רמב"ן מציין שהייבום המתואר בסיפור יהודה ותמר שונה מעט מזה המותווה במצווה שבספר דברים.[3]
אין זו הסתירה-לכאורה היחידה בין מעשי האבות לבין המצוות שניתנו לבנים. יש עוד, ואחת הבולטות שבהן היא העובדה שיעקב התחתן עם שתי אחיות בניגוד לאיסור תורה מפורש (ויקרא יח, יח). הפתרון של הרמב"ן לכל הסתירות הללו – פתרון אלגנטי, הנגזר מעמדתו הרדיקלית בדבר הקשר בין ארץ ישראל לבין המצוות – הוא שהאבות שמרו את מצוות התורה רק כאשר התגוררו בארץ ישראל.[4] יעקב התחתן עם האחיות כשהיה בבית לבן בחרן – בתחום טורקיה של ימינו. העברת הבכורה ליוסף נעשתה במצרים.
אברבנאל מציע הסבר אחר. הוא אומר שיעקב העביר את הזכות לכפל ירושה מראובן ליוסף כי ה' אמר לו לעשות כך. ואם כן, המצווה בספר דברים מרמזת לסיפור בספר בראשית כדי להבהיר שמקרה יוסף היה יוצא דופן, לא תקדים.
פתרון שלישי מציע ר' עובדיה ספוֹרנו. לדבריו, האיסור שבספר דברים חל רק כאשר העברת הבכורה נעשית משום שהאב אוהב אישה אחת יותר מצָרתה. הוא אינו חל כאשר הבכור נאשם בחטא חמור וראוי לעונש של שלילת הבכורה. לכך מכוונים דברי יעקב על ערש דווי לראובן, שאת תחילתם ציטטנו קודם. הנה הברכה לראובן במלואה:
ראובן הוא הבכור – אך הוא נענש כי חילל את משכב אביו. בספר דברי הימים הדבר אמור במפורש:
ואולי אפשר להציע פתרון מסוג אחר. התורה מיוחדת בכך שהיא, בעת ובעונה אחת, ספר חוקים (וזה פירושה הראשי של המילה תורה, מלשון הוראה) וספר היסטוריה. בכל התרבויות האחרות, אלו הן שתי סוגות נבדלות. ישנו החוק, שהוא מענה לשאלה "מה מותר, מה צריך ומה אסור לעשות?"; וישנה ההיסטוריה, שהיא תשובה לשאלה "מה קרה?". שתי מלכויות של תוכן שאין האחת בהן נוגעת בחברתה.
לא כן ביהדות. במקרים רבים, במיוחד במה שקרוי בתורה "משפט", כלומר הדין האזרחי, יש חיבור בין חוק להיסטוריה, בין מה שקרה לבין מה שצריך לעשות.[5] כך, למשל, חלק נכבד מחוקי התורה נובעים ישירות מחוויית העבדות במצרים – כמו לומר: אבותינו סבלו מדבר זה במצרים, ולכן אל תעשו אותו. אל תתעמרו בפועלים שלכם. אל תאפשרו לבן-עמכם להיות עבד כל ימי חייו. אל תותירו את העבדים ואת השכירים שלכם בלי יום מנוחה שבועי. וכן הלאה.
לא כל מצוות התורה הן כאלו, אך חלקן כן. הם מגלמות אמִתוֹת שנלמדו מן הניסיון, תפיסת צדק שעוצבה בידי הלקח ההיסטורי. התורה רואה בעבר מדריך לעתיד: לפעמים על דרך החיוב, אך לפעמים על דרך השלילה. ספר בראשית אומר לנו, בין היתר, שההעדפה שיעקב נקט בבית – כלפי רחל על חשבון לאה, וכלפי יוסף על חשבון ראובן – גרמה למתח בלתי פוסק. היא גרמה לכך שהאחים מכרו את יוסף וכמעט שהרגוהו. לפי אבן עזרא, התמרמרותם של צאצאי ראובן עברה מדור לדור, והיא שהדריכה את דתן ואבירם, בני שבט ראובן, שחברו לקורח במרד נגד משה.[6]
יעקב עשה מה שעשה מתוך אהבה. רגשותיו כלפי רחל הציפו אותו, וכמוהם רגשותיו כלפי יוסף בנה הבכור. האהבה היא ערך מרכזי ביהדות: לא רק אהבה שבין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם, אלא גם אהבת ה', אהבת הרֵע ואהבת הגֵר. אבל האהבה אינה חזות הכול. גם צדק חייב להיות, וגם שוויון בפני החוק. הכרחי שכולם ירגישו שהחוק וההוגנות נמצאים באותו צד של המתרס. אי אפשר לבנות חברה על האהבה לבדה. האהבה מאחדת, אבל היא גם מפלגת. היא מותירה מאחוריה את האהובים-פחות, המרגישים נטושים, זנוחים, מבוזים, "שנואים". בהתהלכה לה יפה וקורנת ובוערת, היא עלולה להתוות שובל חרוך של מריבות וקנאה ולחולל מערבולות של אלימות ונקמה.
זהו הדבר שהתורה אומרת לנו ביוצרה זיקות מילוליות בין החוק שבפרשתנו לבין סיפורם של יעקב ובניו בספר בראשית. היא מלמדת אותנו שהחוק איננו שרירותי. הוא מושרש בניסיון ההיסטורי. חוק הוא גם תיקון, הוא דרך להחזיר למוטב את מה שהשתבש בעבר. אנחנו צריכים ללמוד לאהוב; אבל אנחנו צריכים גם לדעת את מגבלותיה של האהבה ולהכיר בחשיבותם של הצדק וההוגנות במשפחה ובחברה.
[1] הדבר משתמע כבר בסיפור יעקב, ראובן ויוסף. על כך ראו להלן. חז"ל הסיקו זאת גם מסיפור בנות צלפחד. ראו במדבר כז, ז ותלמוד בבלי, בבא בתרא קיח ע"ב.
[2] תלמוד בבלי, סנהדרין קז ע"א.
[3] ראו רמב"ן לבראשית לח, ח.
[4] רמב"ן לבראשית כו, ה.
[5] זה נושא ספרו הידוע של רוברט קאבר נומוס ונראטיב (מאנגלית: אביעד שטיר, ירושלים: שלם, תשע"ב). קאבר סבר כי "שום קבוצה של מוסדות משפטיים או של פרֶסקריפציות אינה יכולה להתקיים בנפרד מן הנראטיבים המקצים לה מקום ומקנים לה משמעות. לצד כל חוקה קיים אפּוס, לצד כל עשרת דיברות קיימים כתבי קודש" (שם, הקדמה, עמ' 1).
[6] אבן-עזרא לבמדבר טז, א.
With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant & Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.
הגדוּלה שבענווה
← Previousזיכרון הוא זהות
Next →More on Ki Teitse
המנון לשמחה
זיכרון הוא זהות
בין אמת לשלום
הון חברתי וחמורים רובצים
על שילשים ועל ריבעים
נגד השנאה
האם האהבה גוברת על הכול?
רווחת החיות
שבת: היום הראשון או האחרון?
כעס: הוראות שימוש
הייתכנו רחמים בלי דין?
משה מתיר נדר