קרבת אלוהים

כי תישא

Nebula POST

LISTEN

READ IN

ככל שאני מוסיף ולומד תורה, כך אני מודע יותר למסתורין העצום של פרק ל"ג בספר שמות. פרק זה מוצב באמצע סיפור חטא העגל, בין פרק ל"ב המתאר את החטא ואת תוצאותיו, לבין פרק ל"ד שבו מתגלה ה' למשה ואומר לו את שלוש-עשרה מידותיו, נותן לו את הלוחות השנִיִים ומחדש את הברית. סבורני שבחידה זו טמונה מסגרתה המעצבת של הרוחניות היהודית כולה.

פרק ל"ג מבלבל מכמה בחינות. ראשית, לא ברור במה הוא עוסק. מה משה עושה? בפרק הקודם  הוא התפלל פעמיים לה' שימחל לעם. בפרק ל"ד הוא מתפלל שוב למחילה. מה אם כן הוא מנסה להשיג בפרק ל"ג?

שנית, בקשותיו של משה בפרק ל"ג תמוהות. הוא מבקש, "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" ו"הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (פסוקים יג, יח). לכאורה, אלו הן בקשות להבנה מטפיזית או לחוויה מיסטית, לא בקשות מחילה. הן נוגעות למשה עצמו, לא לעם שמשה מתפלל בשמו. זהו רגע של משבר לאומי. הקב"ה זועם. העם בטראומה. העדה כולה אחוזת בהלה. האם זה הזמן ההולם לבקש בו סמינר תיאולוגי פרטי?

שלישית, יותר מפעם אחת נוצר הרושם שציר הזמן בפרקנו הוא מן הסוף להתחלה. בפסוק ד, למשל, נאמר "וַיִּשְׁמַע הָעָם ... וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו". והנה בפסוק שלאחריו מצווה ה' את משה להורות לבני ישראל "הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ".  דוגמה נוספת: בפסוק יד אומר ה' למשה "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ"; והנה בפסוק שלאחריו אומר משה לה' "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה". בשני המקרים, נראה שהזמנים התהפכו: הפסוק הראשון הוא מענה לפסוק השני. ניכר שהתורה מסבה את תשומת לבנו למשהו. אבל מהו?

הוסיפו למסתורין הזה את העגל עצמו. האם הוא היה אליל, או לא? התורה מספרת שהעם אמר על העגל "אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לב, ד). אך התורה גם אומרת שבני ישראל ביקשו מאהרן לעשות את העגל כי לא ידעו מה קרה למשה. האם חיפשו תחליף למשה או לאלוהים? מה היה חטאם?

מסביב לכל זה נמצאת התעלומה הגדולה בדבר סדר המאורעות בכל מחציתו השנייה של ספר שמות. האם הציווי על המשכן בא לפני חטא העגל או אחריו? מהי הזיקה בין המשכן והעגל?

בלב המסתורין של פרקנו נמצא פרט מוזר ומטריד, המובא בפסוקים ז–יא. שם מסופר לנו שמשה לקח את אוהלו ונטה אותו מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. איך מתקשר הדבר להקשר שהוא משובץ בתוכו, מערכת היחסים בין ה' לעם אחרי חטא העגל? הרי בנסיבות אלו, התרחקות מהמחנה היא הדבר הגרוע ביותר שמשה יכול לעשות. ה' אך זה בישר לו "לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ" (לג, ג). העם התאבל בשומעו על כך (לד, ד). עזיבת המחנה בשעה קשה זו ודאי הנמיכה עוד את רוח העם. בעת מצוקה לאומית, מנהיג צריך להיות קרוב אצל עמו, לא להיבדל ממנו.

יש דרכים רבות לפענח את הפרק החידתי הזה. אציג את זו הנראית לי הפשוטה והמשכנעת מכולן. משה התפלל כאן את תפילתו הנועזת ביותר. כה נועזת, שהתורה אינה מציגה אותה באופן ישיר וגלוי. עלינו לשחזר אותה מתוך החריגויות והרמזים הטמונים בכתוב.

מן הפרק הקודם השתמע שהעם נאחז חרדה בגלל היעדרו של משה, מנהיגו. נרמז כך גם בדברי ה' עצמו  למשה "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לב ,ז). מן הדברים משתמע שהיעדרו של משה, או ריחוקו, גרמו לחטא. הוא צריך היה להישאר קרוב יותר לעם. משה הבין את הרמז. הוא ירד מההר. הוא העניש את האשמים. הוא התפלל לה' שיסלח לעם. כל זה מתואר לאורך פרק ל"ב. עכשיו, בפרק ל"ג, משהחזיר את הסדר על כנו, משה מתחיל לנקוט גישה חדשה. כשהוא מוציא את אוהלו מהמחנה, הוא בעצם אומר לה': הדבר שהעם צריך איננו קִרבָתי שלי. אני רק אדם. היום אני כאן, מחר כבר לא. ואילו אתה נצחי. אתה האל שלהם. הם צריכים את קִרבתך.

משה כאילו אמר – "עד עכשיו, הם חוו אותך ככוח עצום ונורא, המנחית מכה אחר מכה על המצרים, מוריד את האימפריה הגדולה בעולם על ברכיה, קורע את הים, הופך את סדרי הטבע. בהר סיני, עצם מִשְמַע קולךָ הבהיל אותם כל כך, שהם ביקשו להפסיק לשומעו 'פֶּן נָמוּת' (כ, טז). העם צריך עכשיו לא לחוות את גדולת האלוהים אלא את קרבתו; לא את האל הנשמע ברעמים ובברקים על ראש ההר, אלא את השכינה הנמצאת תמיד במחנה שלרגליו".

לא אני צריך לשכון בקרב העם, אומר משה לה', אלא אתה. ולכן הוא מוציא את אוהלו מִקֶרב המחנה. לכן הוא גם מבקש לדעת את דרכי ה' ולראות את כבודו. הוא רוצה לדעת – האם יכול אלוהים להתקרב למקום שיש בו אנשים? האם יכול הטרנסצנדנטי להיעשות אימננטי? היכול האל הגדול מן היקום כולו לשכון בתוך היקום באופן הניתן לחיזוי ולהבנה, ולא רק באופן של התערבות נִסִּית? 

תשובתו של הקב"ה לכך מובְנֵית מאוד. היא מחולקת לכמה מאמרות, שלמרות הופעתם ברציפות כל אחד מהם פותח שוב במילה "ויאמר". תחילה אמר למשה: לא תוכל להבין את דרכיי.

"וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם".

לג, יט

בצדק האלוהי יש יסוד המוכרח להישאר תמיד טמיר, מעבר להשגה האנושית. הרי אפילו לתודעתו של הזולת איננו יכולים להיכנס לגמרי, קל וחומר לתודעת בורא העולם.

שנית, "וַיֹּאמֶר: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (כ). האדם יכול לכל היתר לראות "אֶת אֲחֹרָי", את גבי כביכול. גם כשה' מתערב בהיסטוריה, אנו יכולים להבחין בכך רק בדיעבד, במבט לאחור. טעה סטיבן הוקינג. בניגוד לאמירתו המפורסמת בסוף ספרו 'קיצור תולדות הזמן', גם אם נפענח את כל חידות המדע עדיין לא נכיר את תודעתו של אלוהים.

ובכל זאת, אפשר לראות את "כבוד" ה'. את זאת ביקש משה כאשר הבין שלעולם לא יבין את "דרכי" ה' ולא יראה את "פניו". ה' הראה למשה את כבודו כאשר עבר על פניו "בְּנִקְרַת הַצּוּר" (כב). בשלב זה איננו יודעים בדיוק מהו אותו "כבוד ה'", אך אנו עתידים לגלות זאת ממש בסוף ספר שמות. בפרקים לה–מ מתוארת בניית המשכן וכליו. כשהמשכן מוכן אומר הכתוב כך:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

מ, לד–לה

עכשיו נוכל להבין את הדרמה השלמה שתחילתה בעשיית עגל הזהב. משה הפציר בקב"ה להתקרב אל העם, כדי שיוכלו לפגוש אותו לא רק ברגעים חד-פעמיים שהוא מחולל בהם נסים, אלא דרך קבע, כשִגרַת יומיום; ולא רק ככוח המאיים למחות את כל אשר בדרכו, אלא גם כשכינה מורגשת בלב המחנה.

משום כך ציווה ה' על משה להורות לעם לבנות את המשכן. לכך התכוון באמרו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). שורש אחד, שכ"ן, למילה "וְשָׁכַנְתִּי" שבפסוק זה, למילה המקראית "מִשְׁכָּן" ולמילה הבתר-מקראית "שְׁכִינָה". עניינו של שורש זה היא השְׁכֵנוּת, ההימצאות הקרובה. ואם זו הבנתם הנכונה של המקראות (וכך הבין, למשל, רבי יהודה הלוי),[i] הנה המשכן כולו הוא תשובתו של ה' לחטא העגל, והיענות לבקשת משה שיתקרב אל העם. איננו יכולים לראות את פניו של ה'; איננו יכולים להבין את דרכיו; אבל באפשרותנו לפגוש את כבוד ה' כאשר אנו בונים לו בית, משכן, שישכין בו את שכינתו על פני האדמה.

זהו הנס המתמשך של הרוחניות היהודית. עד הולֶדת היהדות, איש לא תיאר את אלוהים בצורה כה מופשטת ומעוררת-יראה: אלוהים רחוק מן הכוכב הרחוק ביותר, ונצחי יותר מהזמן עצמו. ויחד עם זה, שום דת גם לא ראתה את אלוהים כקרוב כל כך. נביאי המקרא מתווכחים עם אלוהים. משוררי תהלים מדברים אליו באינטימיות ממש. בתלמוד הוא מקשיב לשקלא ולטריא של החכמים ומקבל את פסיקותיהם גם כשהן מנוגדות לבת קול משמיים. הנביאים דימו את זיקתו של הקב"ה לישראל לזו שבין הורה לילד, ולזו שבין בעל ורעיה. בשיר השירים היא דומה להיקסמות הדדית של צמד אוהבים. ספר הזוהר נוקט לשון נועזת של תשוקה, וכמוהו גם המקובל מצפת ר' אלעזר אזכרי בשירו "ידיד נפש".

זהו אחד ההבדלים המדהימים בין הקתדרלות של ימי הביניים לבין בתי הכנסת מן התקופה. הנכנס לקתדרלה ביניימית מרגיש שהאל עצום והאדם זעיר. ואילו הנכנס לבית הכנסת אלטנוישול בפראג, או לבתי הכנסת של האר"י ושל רבי יוסף קארו בצפת, מרגיש שהאל קרוב ושלאדם יש פוטנציאל להיות גדול. עמים רבים עובדים את אלוהים, אבל היהודים הם העם היחיד הרואה עצמו בן משפחתו הקרוב ("בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל", שמות ד, כב).

בין השורות של שמות ל"ג מגלה הקורא הקשוּב את סימניה של אחת התכונות הייחודיות והפרדוקסליות ביותר של הרוחניות היהודית. שום דת אחרת לא ראתה את אלוהים כנשגב כל כך, אך שום דת אחרת גם לא הרגישה בהיותו כה קרוב. זה מה שמשה ביקש, והשיג, בפרק הזה, בשיחתו הנועזת ביותר עם אלוהים.


[i] ספר הכוזרי, חלק א, צז.


Wohl Legacy; Empowering Communities, Transforming Lives
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant & Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.