להיות הורה יהודי

האדם המשפיע ביותר בתולדות האנושות אינו מופיע ברשימות "מאה האישים המשפיעים בהיסטוריה" למיניהן. הוא לא משל בשום אימפריה, לא פיקד על שום צבא, לא ביצע מעשי גבורה מרהיבים בשדה הקרב, לא עשה ניסים, לא התנבא ברבים, לא הנהיג קהל מאמינים עצום, וחסידו היחיד היה בנו. ובכל זאת, יותר ממחצית מבני האדם החיים היום על פני האדמה רואים את עצמם כממשיכי דרכו.

זהו כמובן אברהם, ששלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות מכירות בו כאביהן המייסד. הוא אינו עונה לשום סטריאוטיפ מצוי. להבדיל מנוח, אין הוא מתואר כיחיד בדורו. שלא כמשה, התורה אינה מוסרת לנו סיפורים מופלאים על ילדותו. על שנותיו הראשונות לא ידוע לנו דבר כמעט. כשאלוהים קורא לו, כמסופר בתחילת פרשתנו, ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו, אין לנו מושג למה הוא קורא דווקא לו.

"כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ", הבטיח אלוהים לאברהם במעמד החלפת שמו (בראשית יז, ה) – והבטחה זו התגשמה בנדיבות מופלגת מאין כמוה. כיום יש 56 מדינות מוסלמיות, יותר מ-80 מדינות נוצריות, ומדינה יהודית אחת. אכן, אברהם היה לאב המון גויים. אך מי ומה היה אברהם? מדוע נבחר להיות מופת לרבים?

במקורותינו נמצאות שלוש תמונות-דיוקן מפורסמות של אברהם הצעיר המגלה את אלוהים. לתמונה הראשונה התוודעו רבים מאתנו עוד בגן הילדים. זהו הסיפור על אברם הילד, שהושאר לבד בין פסילי אביו תרח, ניתץ אותם בפטיש ושם את הפטיש בידו של הגדול שבהם. כאשר שב תרח וראה את הבוקה והמבולקה שאל מי גרם לה, ואברם הקטן השיב "האינך רואה? הרי הפטיש בידיים של האליל הגדול. ברור שזה הוא". תרח השתומם, "אבל הוא רק פסל מעץ ואבן!". "ישמעו אוזניך את שפיך מדבר", ענה אברם.

"אם הוא איננו יכול לעשות כלום כי הוא רק עץ ואבן, למה אתה משתחווה לו?"[i]

זהו אברהם האיקונוקלסט, שובר הפסלים: האיש שכבר בילדותו מרד בעולם הפגאני הפוליתיאיסטי, עולם של שדים ואלים-למחצה, כשפים ואמונות טפלות.

הדיוקן השני מסתורי יותר. המדרש מדמה את אברהם להֶלך הרואה ארמון, בירה בלשון המדרש, עולה בלהבות:

משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר, "תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?" הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו, "אני הוא בעל הבירה". כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר "תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?" הציץ עליו הקב"ה ואמר לו "אני הוא בעל העולם".[ii]

זהו מדרש מיוחד במינו. אברהם רואה את הסדר שבטבע, את העיצוב האלגנטי של היקום. העולם דומה לארמון. ברור שמישהו בנה אותו בשביל מישהו. אבל הארמון עולה באש. איך זה ייתכן? מדוע הבעלים איננו בא לכבות אותה? איך הוא מפקיר ארמון כזה ומותיר אותו ריק ונטול שומרים? אך הנה קורא אליו בעל הארמון, כמו שאלוהים קרא לאברהם, ומבקש ממנו לעזור לכבות את האש. אלוהים צריך אותנו במלחמה נגד יצר הרע הטמון בלבנו. זהו אברהם לוחם הצדק, האיש הרואה כיצד יופיו של העולם נשחת בשל הסבל שבני אדם גורמים איש לרעהו – ואינו משלים עם העובדה הזו.

ולבסוף, הדיוקן השלישי: אברהם על פי תיאורו של הרמב"ם. עוד בהיותו רך בשנים, סמוך לאחר היגמלו, החל אברם הקטן להתבונן. הוא תהה על חילופי הימים והלילות: איך ייתכן שהמערכת השמיימית הזו מנהלת בסדר מופתי את חיי העולם, ואין מי שמפעיל אותה? הייתכן שהיא מפעילה את עצמה? לא היה לו מורה. לא היה לו מי שידריך אותו. סביבו, באור כשדים, היו כולם עובדי אלילים תמימים. אביו ואמו וכל יתר התושבים סגדו לעצים ולאבנים, ועל הדרך הזו גידלו גם אותו. אבל מוחו הפעלתני לא קיבל את המוסכמות כנתינתן, והתייגע למצוא את קו המחשבה שיוביל אותו לאמת. כך הגיע למסקנה שיש אל אחד, שהוא המכוון את השמש והירח והכוכבים במסילותיהם, ושבכל העולם כולו אין עוד אל מלבדו. זהו אברהם הפילוסוף, שהקדים את אריסטו בהשתמשוֹ בטיעון מטפיזי כדי להוכיח את מציאות האל.

שלושה דיוקנאות של אברהם; שלוש גרסאות, אם תרצו, למשמעות של היות יהודי. הראשונה רואה את היהודים כמנתצי פסילים, המערערים בכל דור ודור על אלילי הזמן. הדבר נכון אפילו באשר ליהודים חילונים לחלוטין שהתנתקו מיהדותם: כאלה היו רבים מן ההוגים המודרניים המהפכניים ביותר, בראשם שפינוזה, מרקס ופרויד. הכלכלן והסוציולוג תוֹרְסְטֶן וֶבֶּלְן כתב במסתו על "בולטותם האינטלקטואלית של יהודים" כי היהודי הוא "מנחיל השלום האינטלקטואלי... הֶלך בארצות הרוח הלא-נושָבות, המחפש את התחנה הבאה, הלאה והלאה, אי שם מעבר לאופק".

השנייה רואה את הזהות היהודית כעניין של צדק ומשפט, כמחויבות לחברה צודקת. אלברט איינשטיין דיבר על "אהבת הצדק הקנאית כמעט" כאחד מן "המאפיינים של המסורת היהודית הגורמים לי להודות למזלי על כי אני שייך לה".

השלישית מזכירה לנו כי ההוגים היוונים תֵאוֹפְֿרַסְטוּס וקְלֵיאַרְכוּס, תלמידיו של אריסטו, תיארו את היהודים כאומה של פילוסופים.

שלוש נקודות מבט אלו הן, אם כן, נכונות ומעמיקות. לכולן יש חיסרון משותף אחד: אין להן מקור בתורה. יהושע בן נון תיאר בנאומו האחרון את תרח אבי אברהם כעובד אלילים (יהושע כד, ב), אך הדבר אינו נזכר בספר בראשית. סיפור הבירה הדולקת מתבסס אולי על התרסתו של אברהם כלפי אלוהים בהודיעו לו כי בכוונתו להפוך את סדום ועמורה, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח, כה). אשר לאברהם כמקדימו של אריסטו, גישה זו מתבססת על מסורת עתיקה שהפילוסופים היוונים (ופיתגורס בפרט) למדו את חוכמתם מהיהודים, אך גם לה אין כל רמז בתורה.

מה אומרת התורה עצמה על אברהם? התשובה מפתיעה ואף מרגשת. אברהם פשוט נבחר להיות אב, כמשמעות שמו. בפסוק היחיד בתורה המסביר מדוע אברהם נבחר נאמר:

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".

בראשית יח, יט

כל האירועים הגדולים בחייו של אברהם – ההמתנה לילד, הולדת ישמעאל, המתח בין שרה להגר, הולדת יצחק ועקדתו – כולם נוגעים לתפקידו כְּאָב. היהדות, יותר מכל אמונה אחרת, רואה את ההורות כָּאתגר הנעלֶה ביותר. ביום הראשון של ראש השנה, יום הרת עולם, אנו קוראים בתורה ובהפטרה על שתי אימהות, שרה וחנה, ועל הולדת בניהן – וכאילו אומרים: חייו של כל אדם הם עולם; והחָפֵץ להבין את בריאתו של העולם יחשוב על הולדתו של ילד.

אברהם, גיבור האמונה, הוא פשוט אב. ידועים דבריו של סטיבן הוקינג בשורות הסיום של ספרו 'קיצור תולדות הזמן' כי לו הייתה לנו תיאוריית שדה מאוחדת, תיאוריה מדעית "של הכול", היינו יודעים את תודעתו של אלוהים. אנו סבורים אחרת. כדי לדעת את תודעתו של אלוהים איננו זקוקים לפיזיקה תיאורטית. די לנו שנדע מהו להיות הורה. בהתוודענו לנס ההולדה אנו מתקרבים, יותר מבכל דרך אחרת, להבנת האהבה-המביאה-חיים-חדשים-לעולם, שהיא דרכו של אלוהים בבריאה.

בספרו של יוסי קליין-הלוי על נוצרים ומוסלמים בארץ ישראל, 'בפתח גן העדן', יש קטע מרתק. הוא מספר על ביקור במנזר, ומצטט את אם המנזר, מריה תרזה:

"אני רואה משפחות שבאות לבקר כאן בסופי שבוע. איך ההורים מתנהגים כלפי הילדים, מדברים איתם בסבלנות ומעודדים אותם לשאול שאלות אינטליגנטיות. זוהי דוגמה לעולם כולו. חוסנו של העם הזה הוא באהבת ההורים לילדיהם. לא רק האמהות, גם האבות. לילד יהודי יש שתי אמהות".[iii]

היהדות נוטלת את הטבעי ומקדשת אותו. היא מטעינה את החומר ברוחניות, ואת מה שנחשב בדרך כלל נורמלי היא רואה כנס. מה שדרווין ראה כדחף להִתְרַבּות, מה שריצ'רד דוקינס כינה "הגן האנוכי", הוא לדידה של היהדות אמנות דתית נשגבת שכולה יופי ודרמטיות. אברהם האב, שרה האם – אלו הן הדמויות המלמדות אותנו עד היום על ההורות כמתת האל וכנעלָה שבמשימותינו.

[i] על פי בראשית רבה לח, יג.

[ii]  בראשית רבה לט, א.

[iii]  יוסי קליין-הלוי, בפתח גן העדן: חיפוש אחר אלוהים עם נוצרים ומוסלמים בארץ הקודש, מאנגלית: נוגה טרבס ומרב רוזנבלום, ירושלים: מכון שלום הרטמן, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וכתר ספרים, 2007, עמ' 95.

1. איזה היבט בהורות הוא לדעתכם המאתגר ביותר? ואיזה הוא המתגמל ביותר?
2. אברהם שובר הפסילים, אברהם לוחם הצדק, אברהם הפילוסוף – עם איזה משלושת הפנים הללו של אברהם אתם מזדהים במיוחד? מדוע?
3. כיצד לדעתכם שינוי שמו של אדם – כגון אברם שהיה לאברהם ושרי שהייתה לשרה – מעצב או אף מגדיר מחדש את ייעודו ואת תכלית חייו?