אהבת הגר

משפטים

diversity e1680385333100

LISTEN

READ IN

יש מצוות המזנקות מן הדף אל עינינו מתוקף עוצמתן המוסרית. כאלו הן המצוות החברתיות בפרשת משפטים. בין הדינים המורכבים הקשורים ליחס לעבדים, לנזיקין בגוף וברכוש, מצווה אחת מתבלטת במיוחד – בשל החזרתיות שלה (היא מופיעה בפרשתנו פעמיים) ובשל המחשבה ההיסטורית-פסיכולוגית שמאחוריה:

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

שמות כב, כ

וְגֵר לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

שמות כג, ט

בפרשה נכללים דינים רבים של צדק חברתי: נגד ניצול אלמנות ויתומים, למשל, או איסור להלוות בריבית לעמית מקהילת הברית, איסורים על שוחד ועיוות דין וכן הלאה. אך איסורי לחיצת הגר שציטטנו עוטרים את רשימת הדינים הללו בפתיחתה ובחתימתה. ניכר כי הם נוגעים באיזה שורש עמוק בחזון החברה הצודקת והחומלת של התורה.

על פי מסורת חז"ל, ה"גר" כאן הוא גר תושב: גוי היושב בין היהודים בארץ ישראל ומקבל על עצמו את שבע מצוות בני נוח. אשר לכפילות "תונֶה" ו"תלחץ", הונאה ולחיצה, חכמים הסבירו כי הונאה היא הונאת דברים, התעללות מילולית, ואילו לחיצה היא עוול כלכלי. דוגמה להונאת דברים נותנת המשנה במסכת בבא מציעא:

אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים"; אם הוא בן גרים, לא יאמר לו "זכור מעשה אבותיך". שנאמר, "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ".[i]

חז"ל עמדו על הדגשתו החוזרת של איסור הונאת הגר בתורה. לדברי רבי אליעזר הגדול, התורה הזהירה על כך שלושים ושש פעם; והיו שתיקנוהו ואמרו לו: ארבעים ושש פעם.[ii] כך או כך, זהו ריבוי יוצא דופן. בחלק מהמקרים הגר מוזכר לצד האביון; באחרים, עם היתום והאלמנה. בכמה מקומות התורה אומרת במפורש, "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שמות יב, מט; ובניסוחים דומים ויקרא כד, כב; במדבר טו, טז; שם כט). לא רק שאסור להונות את הגר וללחוץ אותו, צריך גם לספק לו את תנאי הרווחה הניתנים לכלל החברה הישראלית/יהודית. התורה אף מרחיקה לכת, ומצווה לאהוב את הגר:

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם; וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.

ויקרא יט, לג-לד

מצווה זו מופיעה בפרק שמופיעה בו מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (שם יח). בספר דברים מבהיר משה כי זוהי תכונתו של ה' בכבודו ובעצמו:

כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵ-ל הַגָּדֹל, הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

דברים י, יז-יט

מה ההיגיון במצווה הזאת? את המעמיק בפירושים הציע הרמב"ן, בפירושו למילים "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, בפרשתנו: 

והנכון בעינַי כי יאמר 'לא תונה גר ולא תלחצנו' ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה; כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם... ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם – ועלַי יבטחו.

ובפסוק האחר (כג, ט) הוסיף טעם: "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", לומר ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם.

לפי הרמב"ן, למצווה הזו שני ממדים. הראשון הוא חולשתו היחסית של הגר. הוא אינו מוקף במשפחה, בחברים, בשכנים, בקהילת אנשים הנכונים לבוא להגנתו. ה' שם עצמו למגינם של חסרי המגן – ועל כן התורה מזהירה לבל יציקו להם. זהו הממד הפוליטי של המצווה. הטעם השני, שכבר הזכרנו, הוא פגיעותו הנפשית של הגר (נזכור את דבריו של משה עצמו בהולדת בכורו, כשחי בין המדיינים: "גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה"; שמות ב, כב). הגר הוא מי שחי מחוץ למבטחם המקובל של הבית ושל השייכות. הוא בודד, או מרגיש כך – ולכל אורך התורה ה' רגיש במיוחד לשוועתו של הדך, למועקתו של הדחוי, לצעקתו של זה שאין לו שומע. זהו הממד הרגשי של המצווה.

רבי חיים בן עטר, בעל 'אור החיים', מוסיף תובנה מאלפת. ייתכן שעצם תחושת הקדוּשה של בני עם הברית עלולה להיתרגם לגאווה ולזלזול במי שאינו נהנה מהייחוס הזה. לכן המצווה איננה להימנע מרגשי עליונות על פני הגר, אלא לזכור את ההשפלה שאבותינו חוו במצרים.[iii] מבחינה זאת, לפנינו מצווה של ענווה בפני הגר.

כך או כך, יש משהו מדהים באכפתיות הכמעט כפייתית הזאת כלפי הגר, עם התזכורת הקבועה על גרותם של אבותינו במצרים. נדמה שבסדרה זו של מצוות אנו מתקרבים אל גלעין התעלומה של הקיום היהודי. מה רומזת התורה כאן?

עצם הדאגה לצדק חברתי לא הייתה ייחודית לעם ישראל.[iv] אולם, לפחות בספרים המוקדמים במקרא, ניכר כי בתרבויות הסביבה זרים לא נהנו משמץ של צדק. לא במקרה נחרץ גורלה של סדום לשבט כאשר תקפו תושביה את הזרים שבאו אליה, אורחיו של לוט. ואברהם ויצחק – הרי זכור לנו כמה פחדו כאשר נאלצו לִגְלוֹת למצרים או לפלשת. בשלושה מקרים שונים (פרקים יב, כ ו-כו בספר בראשית) הם משוכנעים שהמלך המקומי יהרוג אותם כדי לחטוף את נשותיהם.

בסיפור יוסף נרמז כמה פעמים כי בני ישראל במצרים קיבלו יחס של מנודים (לשם "חפירו" המצוי בתעודות לא-עבריות מן התקופה, המכוון כנראה ל"עברים", יש קונוטציה שלילית ביותר). פסוק אחד במיוחד, המתאר את סעודת יוסף עם אחיו בביקורם השני במצרים, מעיד על התיעוב של המצרים כלפי העברים:

"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם, כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.

בראשית מג, לב

כך היה בעולם העתיק. שנאת הזרים היא העתיקה בשנאות. יסודותיה בשבטיות הפרהיסטורית. היוונים קראו לזרים "ברברים", כי דיבורם בשפה לא מובנת נשמע להם כפעיית כבשים.[v] הרומאים בזו לגזעים שאינם הלניים. דפי ההיסטוריה מוכתמים בדם שנשפך בשל שנאה גזעית ואתנית. הנאורות, "עידן התבונה", הבטיחה לשים לדבר קץ. זה לא קרה. בשנת 1789, תוך שצרפת נתונה במהפכה הנושאת את דגל זכויות האדם, פרצו פרעות ביהודים בחבל אלזס שבצפון המדינה. השנאה למהגרי עבודה אנגלים וגרמנים גאתה בצרפת לכל אורך המאה ה-19. ב-1881, במרסיי, אספסוף בן עשרת אלפים איש עשה פוגרום באיטלקים במקום. שנאת השונֶה ימֶיה כימי האדם.

עובדה זו נטועה בלב הזיכרון היהודי. אין זה מקרה שהיהדות נולדה בשני מסעות של התרחקות משתי הציוויליזציות העתיקות הגדולות: לכתו של אברהם ממסופוטמיה, וצאת ישראל ממצרים. התורה היא מחאה נגד אימפריות ואימפריאליזם. למחאה זו היבטים רבים. אחד מהם הוא המחאה נגד הניסיון להצדיק בשם הדת את ההיררכיה המעמדית ואת עוצמתם המוחלטת של השליטים. היבט נוסף הוא המחאה נגד שעבוד ההמונים למדינה, שהתגלם במיזמי בנייה עתירי עבדים, תחילה במגדל בבל ואז בערי המסכנות במצרים. מחאה שלישית היא נגד האכזריות של האימפריות ויתר האומות במלחמות; בכך עוסקים משאות הנביא עמוס לעמים. אבל מעל לכול, העוול החמור ביותר של האימפריות, שהתורה והנביאים יוצאים נגדו במרב החרון, הוא השימוש בכוח נגד חסרי הכוח – האלמנה והיתום ובמיוחד הגר.

להיות יהודי הוא להיות גר. קשה להימלט מהמסקנה שזו הסיבה לכך שאברהם הצטווה ללכת-לו מארצו, ממולדתו ומבית אביו; ולכך ששנים רבות לפני שיוסף נולד, אברהם כבר התבשר כי גר יהיה זרעו בארץ לא להם; ולכך שמשה צריך היה לִגְלוֹת בעצמו למדיָין לפני שקיבל עליו את הנהגת העם; ולכך שבני ישראל סבלו מרדיפות לפני שיצאו לרשת את ארצם. זו גם הסיבה לעמידתה העקשנית של התורה על כך שהחוויה הזאת, שתסופר בחג הפסח על לחם עוני ומרורים של זיכרון עבדות, תהיה רכיב קבוע בזיכרון היהודי המשותף.

במבט לאחור, כשההיסטוריה של שלושת אלפים השנים האחרונות ידועה לנו, מדהים להיווכח בחומרה שהתורה ראתה בה כבר אז את תופעת הקסנופוביה, שנאת הזרים. התורה כמו אמרה בבהירות גמורה: התבונה אינה מַספקת. הסימפטיה אין די בה. רק ההיסטוריה והזיכרון חזקים דיים ליצור משקל-נגד לשנאה.

התורה כמו שואלת-ועונה – למה לא לשנוא את הגר? כי אתם עמדתם במקום שהוא עומד עכשיו. אתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים. אתם בני אדם – וגם הוא. ואם הוא פחות מאדם – הנה גם אתם כאלה. הילחמו בשנאה שבלבבכם כפי שאני נלחמתי למענכם באדיר שבמלכי קדם, בכבירה שבממלכות העבר. עשיתי אתכם, היהודים, לזרים הארכיטיפיים של העולם, כדי שתיאבקו למען רווחתם של זרים – למענכם ולמען אחרים, בכל מקום שהם, בכל זהות, בכל צבע עור וסגנון תרבות; כי גם אם אין הם עשויים בצלמכם, הנה הם עשויים בצלמי. לשאלה "למה שלא אשנא את הגר?" יש תשובה חזקה אחת: כי הגר הוא אני.


[i] משנה, בבא מציעא ד, י.

[ii] בבא מציעא נט ע"ב.

[iii] אור החיים לשמות כב, כ.

[iv] ראו משה ויינפלד, משפט וצדקה בישראל ובעמים: שוויון וחירות בישראל העתיקה על רקע מושגי צדק חברתי במזרח הקדום, ירושלים: מאגנס, תשמ"ה.

[v] הפועל "ברבריזין" ציין ביוונית עתיקה חיקוי של הגאי השפות שאינן יווניות, או דיבור ביוונית בשגיאות.


Wohl Legacy; Empowering Communities, Transforming Lives
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant & Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.

More on Mishpatim

כשה’ נוגע לנו בכתף

תחילה, בפרשת יתרו, באו העקרונות הכלליים, עשרת הדיברות. עכשיו, בפרשת משפטים, באים הפרטים. הנה כך הם מתחילים: “כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת…

לרפא את לב המאפליה

יוֹבִּיק, או “התנועה להונגריה טובה יותר”, היא מפלגה הונגרית לאומנית קיצונית, שתוארה כפשיסטית, ניאו-נאצית, גזענית ואנטישמית. היא האשימה את היהודים שהם חלק מ”קנוניה של אינטרסים…

חזון ופרטים

מעבר מתעתע מתחולל בפרשתנו. עד עכשיו הוליכה אותנו לאורך ספר שמות דרמה סיפורית סוחפת: עבדות בני ישראל, התעוררות התקווה לחירות, עשר המכות, סרבנותו של פרעה,…

נעשה ונשמע

צירוף המילים “נעשה ונשמע” המופיע לקראת סוף פרשתנו הוא מן הנודעים ביהדות. אבותינו אמרוהו בקבלם את הברית בסיני. הם נמצאו אז ברוממות רוח עילאית, בקוטב…

כוחה של אמפתיה

ויליאם אורי, מייסד התוכנית ללימודי משא ומתן בהארוורד, מספר באחד מספריו סיפור מופלא.[i] אמריקני צעיר, שגר ביפן כדי ללמוד שם אייקידו, ישב יום אחד אחר…

עשייה ושמיעה

אחד הביטויים המפורסמים ביותר בתורה נטבע בפרשתנו. רבים מאפיינים בו את אמונת ישראל בכללותה. יש בו שתי מילים: “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע”. שמות כד, ז מה פשרן,…