ברכת האהבה

נשא

Naso5776
boy paperboat HOMEPAGE

LISTEN

READ IN

FAMILY EDITION

מאה שבעים ושישה פסוקיה של פרשת נשא מקנים לה את תואר הפרשה הארוכה ביותר. אבל קטע קצר אחד המשובץ באמצעה, ובו מילים מעטות מאוד, הוא כנראה הקטע הבולט והמשפיע בה, והוא בוודאי מן הקטעים המוכרים ביותר בתורה, מוכר כמעט לכל יהודי. זוהי כמובן פרשיית ברכת כוהנים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמוֹר לָהֶם: 

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. 

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. 

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.   

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

במדבר ו, כג–כז

זוהי אחת העתיקות בתפילותינו. אמרו אותה הכוהנים במקדש. אומרים אותה הכוהנים בימינו בחזרת הש"ץ על תפילת עמידה, בארץ ישראל בכל יום ובחו"ל במועדים. הורים מברכים בה את ילדיהם בלילות שבת. כלות וחתנים רבים אומרים אותה בחופתם. זוהי הפשוטה והיפה שבברכות. 

ברכת הכוהנים היא גם הממצא הפיזי הקדום ביותר של טקסט מקראי. בראשית שנות השמונים סקר הארכיאולוג גבריאל ברקאי מערות קבורה עתיקות בכתף הינום, מדרום-מערב לירושלים העתיקה, מקום שם בנוי היום מרכז מורשת בגין. נער בן 13, אחד מחניכי חוג ארכיאולוגיה שהיו איתו, גילה מתחת לקרקעית אחת המערות בור-ליקוט נסתר. שם מצאו החופרים כמעט אלף חפצים עתיקים, ביניהם שתי מגילות כסף זערוריות שאורכן ורוחבן כשלושה סנטימטרים בלבד. 

המגילות היו עדינות כל כך, שנדרשו שלוש שנים למצוא דרך לפתוח אותן בלי לפוררן. לבסוף התגלה שאלו הם קמעות הכוללים בין היתר את ברכת כוהנים. הם תוארכו למאה השישית לפני הספירה, סביב חורבן בית ראשון, והיו קדומים בארבע מאות שנה מן הכתבים המקראיים העתיקים ביותר שנמצאו עד אז, הלא הם מגילות ים המלח. הם מוצגים במוזיאון ישראל, עדות אחת מרבות לזיקתו של עם ישראל לארץ ישראל ולהמשכיות אמונת ישראל.

כוחה של ברכת כוהנים טמון בפשטותה וביופייה. יש לה מבנה ריתמי חזק. בפסוק הראשון שלוש מילים, בשני חמש ובשלישי שבע. בכל אחד מהם המילה השנייה היא שם ה'. בכולם, המילה הראשונה היא פועַל שה' הוא נושאו , "יברכך", "יאר" ו"ישא". במילה האחרונה בכל פסוק מצוינת השפעתה של פעילות אלוהית זו עלינו, הדבר שנקבל ממנה: הגנה, חן ושלום. 

יש בפסוקי הברכה התקדמות הדרגתית פנימה. בפסוק הראשון ה' מברך אותנו ושומרנו, כלומר, על פי המפרשים, נותן לנו ברכה חומרית: פרנסה, בריאות וכיוצא בזה. בפסוק השני הברכה היא מוסרית; חן הוא מה שאנו מראים לזולת והזולת מראה לנו. החן הוא בין-אישי. אנו מבקשים מה' שיחוננו, שייתן לנו ולבנֵי עמֵנו משהו מן החן שלו, כך שנוכל לחיות יחד בלי קנאה וריב מרעילי-יחסים.

הפסוק השלישי הוא הפנימי מכולם. סיפור חביב מספר על קהל אנשים שנאסף על גבעה אצל הים כדי לצפות באונייה חולפת. ילד קטן אחד נופף בעוז. אחד האנשים בקהל שאל אותו למה. ענה הילד, "אני מנופף כדי שרב החובל יראה אותי וינופף אליי בחזרה". החזיר לו האיש, "הרי האונייה רחוקה, ואנחנו כאן. למה אתה חושב שרב החובל יראה אותך?" "כי רב החובל הוא אבא שלי", ענה הילד. "הוא יחפש אותי בקהל".

לכך, בערך, אנו מתכוונים באומרנו "יישא ה' פניו אליך". יש כשבעה מיליארדי אנשים על פני האדמה. מה גורם לנו להיות יותר מפָּנים יחידות בהמון, גל אחד באוקיינוס, גרגיר חול בדיונה? – העובדה שאנו ילדיו של ה'. הוא ההורה שלנו. הוא נושא אלינו את פניו. אכפת לו מאתנו.

אלוהי אברהם איננו רק כוח-טבע, או מכלול כוחות הטבע. צונאמי אינו עוצר לחשוב מי יהיו קרבנותיו. ברעידת אדמה אין שום ממד אישי. גם לא בטורנדו. המילה "אלוהים" פירושה, בקירוב, "כוח הכוחות, סיבת הסיבות, הכוליות של כל החוקים העשויים להתגלות בידי המדע". היא מציינת את כל היבטי האלוהות שאינם אישיים. היא גם מציינת את מידת הדין של הקב"ה, שכן הדין הוא במהותו על-אישי.

אבל שמו המפורש של הקב"ה, השם שאנו מכוונים אליו בכנותנו את הקב"ה "השם", שמו האמור בברכת הכוהנים והשכיח ביותר בתורת כוהנים – שם זה מציין את ההיבטים האישיים של האלוהות. את הקב"ה בהתייחסו אלינו כיחידים, כאנשים שלכל אחד מהם תצורה ייחודית של תקוות ושל פחדים, של כישרונות ושל אפשרויות. ה' הוא הפַּן בקב"ה שאנו פונים אליו בגוף שני, בלשון "אתה". הוא האל המדבר אלינו והמקשיב לנו בדַבּרֵנו אליו. איך זה קורה איננו יודעים – אבל בלב אמונתנו נמצאת הידיעה שזה אכן קורה. 

קריאתנו לאלוהים בשם פרטי היא האישור הנשגב לַמשמעות שיש לקיומנו ביקום. איש איש מאיתנו חשוב ביחידיותו ובייחודו, מפני שה' דואג לכל אחד מאתנו כדאוג האב לילדו. זוהי, אגב, אחת הסיבות לכך שברכות הכוהנים אמורות כולן בלשון יחיד: להדגיש שה' מברך אותנו לא רק כמכלול, אלא גם איש איש לעצמו. נפש אחת, אמרו חכמינו, כמוה כעולם מלא.

זו גם משמעותה של הברכה השלישית בברכת הכוהנים, "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". הידיעה שה' נושא אלינו את פניו – שאין אנו רק פרצוף טָמוּעַ בהמון, אלא ה' מתייחס אלינו כיחידים ומיוחדים – היא השורש העמוק ביותר, הסופי והמוחלט, של השלום. התחרות, היריבות, ההפקרות והאלימות באות כולן מהצורך הפסיכולוגי להוכיח לעצמנו את מקומנו בעולם. אנחנו עושים דברים שיוכיחו שאנחנו חזקים  מזולתנו, עשירים ממנו או מוצלחים ממנו. הנה, אומר האדם לזולתו, אני יכול להטיל עליך מורא! אני יכול לכפות עליך את רצוני! אני יכול לעשות אותך לקרבן שלי, לנתין שלי, לעבד שלי! אבל כל הדברים הללו מעידים לא על אמונה, אלא על חלל אמוני גדול.

אמונה פירושה שאני מאמין שלאלוהים אכפת ממני. שאני כאן, בעולם, מפני שהוא רצה שאהיה כאן. שהנשמה שהוא נתן בי טהורה היא. אף על פי שאני רק ילד על גבעה הצופה אל הספינה החולפת, אני יודע שה' מחפש אותי בעיניו ומנופף אליי כשאני מנופף אליו. זהו מקורו הפנימי העמוק של השלום. כדי לזכות בברכת ה' איננו צריכים להוכיח את עצמנו. אנחנו רק צריכים לדעת שפניו נשואות אלינו. כשאנחנו נמצאים בשלום כזה עם עצמנו, אנחנו יכולים להתחיל להשלים עם העולם.

ברכות הכוהנים הולכות מהקצר אל הארוך ומהחיצוני אל הפנימי: מהברכה החיצונית לטוּב גשמי, דרך הברכה למציאת חן בין איש לרעהו, ועד הדבר הפנימי מכולם, שלוות הנפש הבאה מן ההרגשה שה' רואה אותנו, שומע אותנו ומחזיק בנו תמיד בזרועותיו.

אך יש עוד פרט ייחודי בברכת הכוהנים, והוא נוגע לברכה שחז"ל תיקנו שהכוהנים יאמרו לפניה:

"ברוך אתה ה'... אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה".

מילה אחרונה זו היא המיוחדת. יש ברכות רבות הנאמרות לפני קיום מצווה, "ברכות המצוות", והמילה אהבה אינה מופיעה אף לא באחת מהן – לבד מזו, ברכת-המצווה של ברכת הכוהנים. כמובן, את כל המצוות היינו רוצים לקיים באהבה; אך בשום מצווה האהבה אינה חיונית ליציאה ידי חובה. ברכת המצוות נועדו להראות שאנו מקיימים את המצווה מתוך כוונה – והאמת היא שיש מקרב חז"ל שסברו שאפילו כוונה אינה תנאי הכרחי לקיום מצווה. אם ברכת כוהנים כמוה ככל המצוות, תפקיד הכוהנים להשמיע את פסוקי הברכה, וה' יעשה את השאר. מה לאהבה ולכל זה?

שאלה זו הטרידה את המפרשים. יש אומרים שהעובדה שהכוהנים צריכים לברך את העם כשפניהם אליו מלמדת שהם דומים לכרובים במשכן, שפניהם "איש אל אחיו" כאות של אהבה. אחרים מציעים ניתוח תחבירי חדש לַברכה: המילה "באהבה", הם אומרים, נסבה על הקב"ה, לא על מעשה הכוהנים, ושיעורה של הברכה הוא בעצם "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציוונו באהבה לברך את עמו ישראל". 

אולם נראה לי להציע הסבר אחר. התורה אומרת במפורש, בסוף פרשיית ברכת כוהנים, שה' הוא המברך את העם, והוא רק עושה זאת מפי הכוהנים:

"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".

בדרך כלל, כשאנחנו מקיימים מצווה, אנחנו אלה שעושים את הדבר. אולם מצוות ברכת כוהנים שונה. כשהכוהנים מברכים את העם, הם אינם עושים שום דבר בעצמם או מתוך עצמם, אלא מתַפקדים כצינור שדרכו שופעת ברכת ה' אל העולם ואל חיינו. וכדי להיות צינור כזה האהבה הכרחית. אדם אוהב הוא אדם הממוקד לא בעצמו אלא בזולת. האהבה היא יציאה מן העצמיות. רק השתחררות כזו מן העצמי מאפשרת להיות צינור שדרכו זורם כוח הגדול מאתנו, האהבה שכדברי המשורר דאנטה (ב'גן העדן', שיר ל"ג) "מניעה את השמש ואת שאר הכוכבים", האהבה המביאה לעולם חיים חדשים.

כדי לברך צריך לאהוב; ולהתברך פירושו לדעת כי האל האחד, הגדול מן היקום כולו, אוהב אותנו ונושא אלינו את פניו כהורה אל ילדו האהוב. היודע את זאת ימצא שלווה רוחנית אמתית. 


Wohl Legacy; Empowering Communities, Transforming Lives
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant & Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.