הגדוּלה שבענווה

בסעודה הוקרה חגיגית לאיש ציבור אחד מנה הנואם את סגולותיו של חתן השמחה: מסירותו, עבודתו הקשה וראיית-הנולד שלו. משסיים והתיישב אל שולחנו ניגש אליו חתן הערב והמתיק סוד על אוזנו: "שכחת משהו". "מה שכחתי?" שאל הנואם. "את הענווה שלי", השיב איש הציבור.

ככה זה. למנהיגים גדולים יש סגולות רבות, אך ענווה בדרך כלל איננה אחת מהן. לבד מחריגים נדירים, מנהיגים נוטים להיות שאפתנים ובעלי הערכה עצמית גבוהה. הם מצפים שישמעו להם, יכבדו אותם וייראו מפניהם. יש מהם שהכרת עליונותם אינה מופגנת – אלינור רוזוולט, רעייתו של נשיא ארצות הברית לשעבר, קראה לזה "עונדים כתר בלתי נראה" – אך רב המרחק בין זה לבין צניעות.

על רקע מציאות זו מוצגת בפרשתנו מצווה מרשימה ומפתיעה. התורה מדברת על מינוי מלך. ביודעה את מה שעתיד היה לורד אקטון לנסח במכתם "הכוח משחית, והכוח המוחלט משחית באופן מוחלט", היא מונה שלושה פיתויים שמשכו את לבם של מלכי קדם, ומגבילה אותם. למלך, אומרת התורה, אסור להרבות סוסים, נשים וזהב-וכסף: שלוש מלכודות שבשלושתן נפל כעבור מאות שנים המלך שלמֹה. ואז היא מוסיפה:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול. לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ, הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

דברים יז, יח–כ

אם המלך, שהכול חייבים לכבד, נדרש להיות עניו, "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" – על אחת כמה וכמה אנחנו. משה, גדול מנהיגי ישראל בכל הדורות, היה "עָנָו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). האם היה גדול מפני שהיה עניו, או שהיה עניו מפני שהיה גדול? כך או כך, גם על משה אפשר לומר את אשר אמר רבי יוחנן על הקב"ה, להבדיל:

"בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו".[i]

זוהי אחת המהפכות שהיהדות חוללה בתולדות הרוחניות. בעולם העתיק, הרעיון שמלך צריך להיות עניו היה ודאי נשמע כבדיחה גרועה. עד היום אפשר לראות, בחורבות ובתלים של מסופוטמיה ומצרים, סדרה אינסופית כמעט של מיזמי יוהרה ששליטים הקימו כדי להגדיל את כבודם ולהאדירו. רעמסס השני הציב בחזית המקדש באבו-סימבל ארבעה פסלים גדולים שלו עצמו ושניים של המלכה נפרטיטי. גובהם עשרה מטרים: כפול מגובה פסל לינקולן בוושינגטון.

גם אריסטו לא היה מסכין לרעיון שהענווה היא מן המידות הטובות. המֶגָאלוֹפְּסִיכוֹס שלו, האדם בעל הנפש הגדולה, היה בן אצולה המודע לעליונותו על ההמונים. הענווה נועדה לדלת העם, לאלה שנולדו להישלט ולא לשלוט; הענווה, כמו גם הציות, השעבוד ושפלות הרוח. הרעיון שמלך צריך להיות עניו, רעיון שהיהדות הגתה ואשר לימים אימצה אותו הנצרות, היה רדיקלי בחדשנותו.

זוהי דוגמה מצוינת ליכולתה של הרוחניות להתוות את אופן התנהגותנו, הרגשתנו ומחשבתנו. המאמין שיש אלוהים שאנו עומדים בפניו - מאמין מתוך כך שהוא עצמו אינו מרכז העולם. ה' הוא מרכז העולם. "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", אמר אברהם, אבי האמונה (בראשית יח, כז). "מִי אָנֹכִי?" שאל משה, אדון הנביאים (שמות ג, יא). ענוותנות זו לא גרמה להם להיות רופסים או חנפנים. אברהם כינה את עצמו "עפר ואפר" דווקא בשעה שהרהיב להתמקח עם אלוהים על העונש שהשית על סדום וערי הכיכר. משה, העניו מכל אדם, הוא-הוא אשר העז לקרוא לה' שיסלח לבני ישראל "וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). אברהם ומשה היו מנועזי הרוח הגדולים שהעמידה האנושות.

ענווה איננה שפלות. היא רחוקה ממנה עד כדי כך שהרמב"ם תיאר אותה כשביל הזהב שבין שני קצוות, שִׁפלוּת וגאווה.[ii] שפלות היא הערכה עצמית נמוכה. העניו מעריך את עצמו, ובטוח בהערכתו זו, ועל כן אינו זקוק לאישור מפי אחרים. על כן אין העניו מרגיש צורך להוכיח את עצמו ולהראות שהוא חכם מהאחרים, פיקח מהם, מוכשר מהם או מוצלח מהם. הוא בטוח בעצמו מפני שהוא יודע שה' אוהב אותו. הוא יודע שה' מאמין באדם גם אם האדם מפקפק בעצמו. אין לו צורך להשוות את עצמו לאחרים. יש לו משימה משלו, לאחרים משימות משלהם, ועובדה זו גורמת לו לרצות לשתף איתם פעולה, לא להתחרות בהם.

לכן, העניו יכול להעריך אנשים אחרים על פי מה שהם. הוא אינו חווה את הזולת כראי לו-עצמו, כמי שכל מהותו היא לשקף את ערכו. מי שבטוח בערך עצמו יכול להעריך אחרים כערכם עצמם. מי שבטוח בזהותו יכול להוקיר אנשים שאינם כמותו. הענווה היא מוכוונות של העצמי אל מה שמחוצה לו. היא ההבנה של האדם שלא הכול סובב סביבו.

כבר ב-1979 פרסם כריסטופר לַש המנוח ספר ושמו 'תרבות הנרקיסיזם: החיים האמריקניים בעידן של ציפיות מופחתות'. זו הייתה יצירה נבואית. לש טען שהתמוטטות המשפחה, הקהילה והאמונה הדתית הותירה אותנו מעורערים, נטולי המשענת המסורתית של הזהות ושל הערך. לש לא זכה לחיות בעידן הסלפי, פרופיל הפייסבוק, תגיות המעצבים התפורות בצדו החיצוני של הבגד, וכל יתר הצורות של ה"פרסומת לעצמי", אך ודאי לא היה מופתע מן ההתפתחויות הללו לוּ זכה והאריך ימים. הנרקיסיזם, אמר לש, הוא צורה של חוסר ביטחון, המצריכה את האדם לזרם קבוע של אישור חיצוני ולהזרקוֹת סדירות של הערכה עצמית. איך לומר בעדינות? יש דרכים מוצלחות יותר לִחיות.

לפעמים אני חושב שהנרקיסיזם ואובדן האמונה הדתית כרוכים זה בזה. כשאנו מוציאים מעולמנו את אלוהים, במוקד התודעה שלנו נשאר העצמי. אין זה מקרה שגדול האתיאיסטים המודרניים, פרידריך ניטשה, ראה את הענווה כמידה-רעה. הוא תיאר אותה כנקמתם של החלשים בחזקים. אין זה גם מקרה שאחד מחיבוריו האחרונים נקרא "למה אני חכם כל כך".[iii] זמן קצר לאחר כתיבתו נסוג ניטשה אל מחלת הנפש שאטמה אותו באחת-עשרה שנות חייו האחרונות.

אבל כדי להבין מדוע חשובה הענווה אין צורך להיות דתי. בכתב העת למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד פורסמו בשנת 2014 תוצאות סקר שהראה כי "המנהיגים הטובים ביותר הם מנהיגים ענווים".[iv]  אלה הם מנהיגים הלומדים מביקורת. ביטחונם העצמי איתן, והוא מאפשר להם להאציל סמכויות ולשבח אחרים על תרומתם. הם מסַכנים את עצמם למען טובת הכלל. הם משרים על סביבתם נאמנות ורוח צוות. ומה שנכון לגבי מנהיגים נכון גם לכל אחד מאתנו כבן-זוג, כהורה, כעמית-לעבודה, כבן-קהילה, כחבר.

אחד האנשים הענווים ביותר שפגשתי בחיי היה הרבי מלובביץ', זכר צדיק לברכה. לא היה בו שמץ של שפלות רוח. הוא התנהל מתוך גאון חרישי. הוא בטח בעצמו, והוד מלכות שרה עליו. אבל כאשר נמצאת איתו ביחידות, הוא גרם לך להרגיש שהאדם החשוב בחדר הוא אתה. זה היה כישרון יוצא דופן. מלכות בלי כתר. גדוּלה בבגדי חול. מהליכותיו למדתי שהעניו אינו זה החושב שהוא עצמו קטן – אלא זה היודע כי באנשים אחרים שוכנת גדוּלה.

עזרא טאפט בנסון, איש דת ושר בממשלת ארצות הברית, אמר כי "הגאווה שואלת מי צודק; לענווה אכפת מה צודק". לעבוד את ה' באהבה, אמר הרמב"ם, פירושו לעשות את האמת מפני שהיא אמת ולא משום סיבה אחרת.[v] האהבה היא היציאה מהעצמי. כך גם הסליחה. וגם האלטרואיזם. אם נעמיד את עצמנו כמרכז עולמנו, סופנו שנראה בכל זולת ובכל דבר רק אמצעי להשגת מטרותינו. והצמצום הזה של האחֵר הוא, מיניה וביה, צמצום של עצמנו. ענווה פירושה חיים לאורו של הגדול והעצום ממני. כשאלוהים עומד במרכז חיינו, אנחנו נפתחים אל תפארת הבריאה ואל יופיו של הזולת. ככל שהעצמי שלנו קטן כן רחבים אופקי עולמנו.

[i] פסיקתא זוטרתא, עקב.

[ii] שמונה פרקים, פרק ד; פירוש למסכת אבות ד, ד; במשנה תורה (הלכות תשובה ט, א) הגדיר הרמב"ם את השפלות כהיפוכה של ה"מלכות".

[iii] חלק מחיבור זה יצא לאור בכותרת "הנה האיש".

[iv] Jeanine Prime and Elizabeth Salib, “The Best Leaders are Humble Leaders”, Harvard Business Review, 12 May 2014.

[v] משנה תורה, הלכות תשובה י, ב.

1. למה נחוץ למלך – ואולי למנהיג מכל סוג – דין כתיבת ספר התורה?
2. כיצד עלולה ענווה מוגזמת לגלוש לשפלות? מה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה?
3. איך מאפשרת לנו הצבת אלוהים במרכז חיינו להגיע לידי ענווה?