סיום בלי סוף

וזאת הברכה

vzot habracha

READ IN

DOWNLOAD PDF

FAMILY EDITION

איזו דרך חריגה לסיים ספר! ולא סתם ספר, אלא ספר הספרים: משה משקיף מהר נבו אל הארץ המובטחת, קרוב אליה עד להכמיר אך רחוק ממנה לעד. זהו סיום המפר את כל הציפיות הסיפוריות. סיפור על מסע, ראוי לו שיסתיים בסוף המסע, בהגעה ליעד. אבל התורה עוצרת לפני קו הגמר. היא נגמרת באמצע. היא נדמית לסימפוניה בלתי-גמורה.

אנו, הקוראים והשומעים, מרגישים יחד עם משה את תחושת הקטיעה. הוא הקדיש את חייו כדי להוליך את העם ממצרים לארצו. אולם בקשתו להשלים את המשימה עד תומה לא נתקבלה. כשהוא התחנן "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן", ענה לו ה':

"רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".

דברים ג, כה-כו

האיש שעמד לפני פרעה ותבע ממנו לשלח את עמו, האיש שלא התיירא להתווכח עם בוראו, האיש שכאשר ראה את העם רוקד סביב עגל הזהב ניתץ את הלוחות החרותים באצבע אלוהים, את העצם הקדוש ביותר שהחזיקו ידי אדם – איש זה התחנן בפני ה' לחסד אחד קטן, שיינתן לו להשלים את מפעל חייו, ומבוקשו לא ניתן לו. כאשר התפלל על  אחרים, נענה. כאשר התפלל על עצמו סורב. וגם הדבר הזה מוזר.

אך תחושה זו של חוסר שלמות אינה רק אישית, ואינה רק פרט בחיי משה. היא מאפיינת את כל הסיפור שהתורה מגוללת למן תחילת ספר שמות. בני ישראל בגולה. ה' מטיל על משה את המשימה להוציאם ממצרים ולהביאם לארץ זבת חלב ודבש, הארץ שהוא הבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב. הדבר נראה פשוט למדי. הוא מתבצע תחילה במהירות. פרעה המוכה משלח את בני ישראל כבר בפרק יב. כעבור ימים ספורים הם נתקלים במכשול. לפניהם ים סוף. מאחוריהם מרכבות פרעה המתקרבות במהירות. מתחולל נס. הים נקרע. הם עוברים בו בחרבה. אופני מרכבות פרעה שוקעים בבוץ וצבאו טובע. בינם לבין היעד נמצא עתה רק המדבר. כל בעיה שמתעוררת – מחסור במזון, במים, בהכוונה, בהגנה – נפתרת בהתערבות אלוהית בתיווכו של משה. מה עוד יכול לקרות בסיפור הזה? רק שהם הגיעו בשלום.

אבל זה לא קורה. מרגלים נשלחים לברר מהי הדרך הטובה ביותר להיכנס לארץ ולכבוש אותה, משימה פשוטה למדי. במפתיע, הם חוזרים עם דוח מערער. העם מאבד את עשתונותיו ורוצה לשוב מצרימה. כתוצאה מכך, ה' מחליט להשהות את הכניסה לארץ ארבעים שנה, עד להתחלפות דור יוצאי מצרים. כלומר, לא רק על משה נגזר לא לעבור את הירדן – אלא על כל האנשים שיצאו איתו ממצרים. כשהתורה מגיעה לסיומה, כל אלה כבר מתים. הכניסה לארץ ישראל תחכה לספר יהושע, שאינו חלק מן התורה אלא הוא שייך לספרי הנביאים.

הדבר משונה מנקודת מבט ספרותית. אבל אין הוא מקרי. בתורה, הצורה משקפת מהות. ההכרעה לקטוע כאן את התורה מלמדת אותנו דבר-מה עמוק. הסיפור היהודי מסתיים בלי שהוא נגמר. הוא נחתם בלי חיתום. אין מקבילה יהודית ל"והם חיים באושר ובעושר עד היום הזה" (הקרוב לכך ביותר במקרא הוא סיום מגילת אסתר). הסיפור המקראי חסר את מה שכינה החוקר פרנק קֶרמוד "תחושת סוף".[i] הזמן היהודי הוא זמן פתוח – פתוח לרמז שעוד לא הובן, ליעד שעוד לא הושג.

זה כך לא רק מפני שהתורה מתעדת היסטוריה ולהיסטוריה אין קץ. התורה אינה מספרת לנו היסטוריה במובן שניתן למונח זה בכתביהם של ההיסטוריונים היוונים הרודוטוס ותוקידידס. בהיסטוריה החילונית אין משמעות. ספר ההיסטוריה פשוט מספר לנו מה קרה. ההיסטוריה המקראית, לעומת זאת, רוויית משמעות. שום דבר לא קורה סתם במקרה.

נתבונן לדוגמה בספר בראשית. אלוהים אומר לאברהם ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו אל הארץ אשר יראהו. כך נאמר בפסוק א בפרק יב – והנה כבר בפסוק ה באותו פרק הוא יוצא וגם מגיע: "וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". אפשר לחשוב שכאן נגמר הסיפור, אבל מתברר שזאת רק ההתחלה – בקושי. כעבור זמן קצר מאוד יש רעב בארץ ואברהם ושרה צריכים לנדוד. כך קורה גם ליצחק בדורו וליעקב ובניו. הסיפור שהתחיל במסע אל הארץ נגמר כאשר גיבוריו שוב מחוצה לה. יעקב בדורו ויוסף בדורו, שניהם מבקשים מצאצאיהם להעלות את עצמותיהם לקבורה בארץ (מט, כט; נ, כה).

שבע פעמים מבטיח ה' לאברהם את הארץ –

"שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם".

בראשית יג, יד-טו

ובכל זאת כאשר שרה מתה אין ברשותו ולו ארבע אמות של קרקע לקבור אותה, והוא נאלץ לקנות חלקה במחיר מופקע. דבר דומה קורה ליצחק וליעקב. ספר בראשית נגמר כפי שנגמר ספר דברים: בהבטחה שטרם התקיימה, בתקווה שטרם התגשמה.

וכך גם התנ"ך כולו. בסוף ספר דברי הימים ב', עם ישראל נמצא בגלות. הפסוק האחרון, השורה האחרונה בתנ"ך, מבשר על הצהרת כורש; על הרשות שנתן ליהודים הגולים לשוב ולעלות לארצם:

"כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה; מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל".

דה"ב לו, כג

שוב, קריאה וציפייה אך עדיין לא התגשמות.

טמון כאן, מתחת לפני השטח, עניין עקרוני מאוד. המקרא כולו הוא מלחמה נגד המיתוס. בחשיבה המיתית, הזמן נחווה כמו שהוא בטבע: מחזורי. הוא עובר משלב לשלב, אבל תמיד חוזר למקום שהתחיל. כאלה הם מעגלי היממה, השנה, הצמיחה והחיים. הדפוס העלילתי במיתוס הוא שכוחות הכאוס מאיימים על הסדר. אצל היוונים הקדמונים, למשל, סימלו את הכוחות הללו אלים מסוימים, הרסניים. בימינו הם מקבלים גילום דרמטי אצל דמויות הרעים במיתוסים קולנועיים כגון 'מלחמת הכוכבים' ו'שר הטבעות'. הגיבור משיב מלחמה לכוחות ההרס. הוא מועד, נופל, כמעט מת, אבל בסוף מצליח. הסדר מושב על כנו. העולם חוזר להיות מה שהיה. מכאן נוסחת ה"באושר ובעושר עד היום הזה". העתיד הוא שיקומו של העבר שנפגע. יש שיבה אל הסדר, אל דרך העולם שהייתה לפני פרוץ האיום – אבל אין היסטוריה, אין קדמה, אין התפתחות, אין תוצאות בלתי צפויות.

היהדות היא נטישה מהדהדת של תפיסת עולם זאת. הזמן נעשה בה לזירה של צמיחה אנושית. העתיד אינו דומה לעבר. אי אפשר לחזות אותו כפי שאפשר לשער את סופו של כל מיתוס. יעקב אמר לבניו על ערש דווי "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א). רש"י, בעקבות חז"ל, אומר על כך: "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים". אי אפשר לנבא את העתיד, מפני שהוא תלוי בנו: במעשינו, בבחירותינו, בתגובותינו. אין לדעת את העתיד מפני שיש לנו בחירה חופשית. אפילו אנו עצמנו איננו יודעים איך נגיב למשבר עד שהוא מגיע. רק במבט לאחור אנו יכולים לגלות את עצמנו. לפנינו עתיד פתוח. רק אלוהים, הנמצא מעבר לזמן, יכול להתעלות מעליו.

בסיפורי המקרא אין תחושת סוף מפני שסיפורים אלה רוצים להבהיר לנו שעדיין לא השלמנו את משימותינו. תמיד יש עוד מה להשיג; את היעדים שלנו, אנו יודעים, לא נשיג במלואם בימי חיינו, אבל נקרב את הגשמתם. אנו משקיפים אליהם מרחוק, כפי שמשה השקיף אל הארץ מעבר הירדן, וכמוהו אנחנו יודעים שעוד לא הגענו. היהדות היא ביטוי עילאי לאמונה המדברת בלשון עתיד. הפילוסוף היהודי בן המאה ה-19 הרמן כהן ניסח זאת כך:

את מה שהאינטלקטואליזם היווני לא הצליח ליצור, הצליח ליצור המונותיאיזם הנבואי... בעיני היוונים, המבט ההיסטורי פונה אל העבר בלבד. הנביא, לעומת זאת, הוא חוזה, לא חוקר... הנביאים הם האידיאליסטים של ההיסטוריה. פעולתם כחוזים הולידה את תפיסת ההיסטוריה כהווייתו של העתיד.[ii]

חוקר הספרות אהרן הראל פיש תמצת תפיסת זמן זאת של הסיפור המקראי בביטוי פרדוקסלי יפהפה: "הזיכרון שאינו מרפה, זיכרון העתיד שתובע את הגשמתו".[iii]

היהדות היא התרבות היחידה שהציבה את תור הזהב שלה לא בעבר אלא בעתיד. אנו שומעים זאת כבר בתחילת סיפורו של משה, אף כי רק בסוף הסיפור אנו מבינים את משמעות הדבר. משה שואל את ה': מה שמך? ה' עונה: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג, יד). בקוראנו זאת אנו עשויים לשער שהכוונה למשהו מעין "אני מה שאני – בלתי מוגבל, בלתי ניתן לתיאור, מעבר למה שאפשר להגדיר בשם". ואולי זהו חלק ממשמעות התשובה. אבל אין זה העיקר. העיקר טמון בכך שהתשובה אמורה בלשון עתיד. שמי הוא העתיד, אומר ה' למשה. אני מה שאהיה. אלוהים נמצא לנו בקריאה מן העתיד אל ההווה; מן היעד אלינו, אנו שעודנו בדרך. ההבדל היסודי בין היהדות לנצרות הוא שתשובת היהדות לשאלה "האם המשיח כבר בא?" היא תמיד "עדיין לא". מות משה, חייו הבלתי גמורים, המבט שהוא שולח אל ארץ העתיד, הוא סמלו העילאי של ה"עדיין לא".

"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה", אמרו חכמינו.[iv]  האתגרים שהמצב האנושי  מעמיד בפנינו לעולם אינם נפתרים בפשטות, במהירות ובשלמות. דרושות תקופות חיים רבות כדי למלא את המשימה. הדבר מצוי מעבר להישג ידו של אדם יחיד, גם הגדול שבדור; הוא מצוי מעבר להישגו של דור אחד, גם אם הוא דור של גדוּלה. התורה מסתיימת בדברים על גדולתו הייחודית של משה:

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים".

דברים לד, י

אך הנה, אפילו חייו לא נשלמו.

כאשר אנו חושבים על משה העומד על הר נבו ומשקיף אל ארץ ישראל שמעבר לירדן, אנו מביטים בעיניה של האמת הקשה הרובצת לפתחנו: לכל אדם יש ארץ מובטחת שהוא לא יגיע אליה, אופק שמעבר להישג ידו. ידיעה זו נסבלת רק בזכות העבותות הקושרות דור לדור – הורה לצאצאיו, מורה לתלמידיו, מנהיג לצאן מרעיתו. המשימה גדולה מאיתנו, אבל המאמץ להגשמתה יימשך אחרי מותנו, ועל ידי כך משהו מאיתנו ימשיך לחיות אצל האנשים שהשפענו עליהם.

לא לעשות שום דבר רק מפני שאי-אפשר לעשות הכול – זו השגיאה המרה ביותר שאנו עלולים ליפול בה. אפילו משה גילה כי לא עליו המלאכה לגמור. יהושע ישלים את מלאכת יציאת מצרים – וגם הוא יגלה כי סיפורם של בני ישראל רק מתחיל. מות משה מלמדנו דבר יסודי מאוד על הסופיות. העובדה שהחיים יגיעו יום אחד אל סופם אינה מרוקנת אותם ממשמעות. כי האמת היא שכבר בעולם הזה, בימי חיינו, אנו נעשים חלק מהנצח: אנו כותבים פרק אחד בספר הגדול של סיפור עמנו, ומוסרים את הספר לבאים אחרינו, שימשיכו ויכתבו את הפרק שלהם.

המשימה – לבנות חברה של צדק ורחמים, נווה בתוך מדבר האלימות והשחיתות – גדולה מאורך ימיו של אדם. עם ישראל חזר לארצו, אבל עוד לא הגשים את מלוא החזון. עולמנו עודו עולם אַלים ותוקפני. השלום עודו חומק מידינו, ולא רק הוא. טרם הגענו ליעד, אף כי, כמונו כמשה, אנו רואים אותו מרחוק. התורה נגמרת בלי סיום כדי לומר לנו שגם אנחנו חלק מהסיפור; גם אנחנו עודנו במסע. ובהגיענו אל השורה האחרונה בתורה אנו יודעים, כמו שידע המשורר נתן אלתרמן:

וְסוֹף אֵין לַדֶּרֶךְ הַזֹּאת הָעוֹלָה.

סוֹפֵי הַדְּרָכִים הֵמָּה רַק גַּעְגּוּעַ.[v]


[i] Frank Kermode, The Sense of an Ending, New York: Oxford University Press, 1967.

[ii] מצוטט אצל Ernst Cassirer, The Philosophy of Symbolic Forms, vol. 2, Mythical Thought, New Haven: Yale University Press, 1953, 120. ההדגשה שלי.

[iii] א' הראל פיש, עתיד זָכוּר: על ספרות מיתוס והיסטוריה, מאנגלית: סמדר מילוא, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ו, עמ' 28.

[iv] משנה, אבות ב, טז.

[v] נתן אלתרמן, "אל הפילים" (ג), כוכבים בחוץ, בתוך אלתרמן, שירים שמכבר, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1972, עמ' 22.


Wohl Legacy; Empowering Communities, Transforming Lives
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant & Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.